ע"א 9355/02

תקציר

פסק הדין דן בערעור על הפיצויים שפסק בית המשפט המחוזי בנצרת לארבעה אחים שאדמתם הופקעה על ידי מדינת ישראל ורשות הפיתוח בשנת 1976 לצרכי ציבור. בתחילה קבע בית משפט קמא כי יש לפצות את האחים בסך 418,000 ל"י, בהתחשב בשווי אדמתם על פי פוטנציאל השוק שלה, למרות סיווגה כקרקע חקלאית על פי התכנית המנדטורית משנת 1942. הסוגיה המרכזית בערעור זה הייתה פוטנציאל הבנייה של הקרקע לפני הפקעה. פוטנציאל זה השפיע באופן משמעותי על סכום הפיצוי, שכן תיאורטית ניתן היה לאפשר בנייה לאחר אישור תוכנית פרצלציה, למרות מגבלות בשל ייעודה החקלאי. דעות מומחים שונות הדגישו את הפרשנויות השונות הללו של אפשרויות הבנייה. המערערים טענו כי פסק הדין המקורי היה פגום, וטענו כי סיווגה החקלאי של הקרקע מגביל לוגית את הבנייה. יתר על כן, המערערים הדגישו כי הנחות פוטנציאליות בנייה רחבות יותר סותרות את ייעוד הקרקע הסטטוטורי ואינן נתמכות בראיות לתכניות פיתוח טרום הפקעה. לאחר עיון חוזר התקבל הערעור, תוך הסכמה עם עמדת המערערים כי לא קיימת סבירות בנייה מעשית על פי תניות התכנית המנדטורית, המחייבת קידום תכניות בנייה על ידי גופים ציבוריים או חברות בעלות יכולות מוכחות. כתוצאה מכך, חושב הפיצוי מחדש על בסיס הערכה ריאלית יותר של 63,234 ל"י לדונם בנוי ו-8,000 ל"י לדונם שאינו ניתן לבנייה, והתוצאה היא 387,538 ל"י. בית המשפט אישר את תוספת הריבית, הפרשי ההצמדה, ופסק 10% עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, מבלי להורות על הוצאות נוספות עבור הליך ערעור זה.