עמ"ת 63181-06-25

תקציר

להלן ניתוח משפטי של התיק שהוגש לבית המשפט העליון: בתיק זה הוגשו שני ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי שהורה על מעצרם של המערערים, דמיטרי בוליוק (המערער 1) ודמיטרי פומין (המערער 2), עד לסיום משפטם. האישומים נובעים מעבירות לכאורה הקשורות להחזקת נשק, נשיאה ושימוש במטען חבלה מאולתר. **עקרונות משפטיים וחידושים:** * **עילה לכאורה למעצר:** העיקרון המשפטי המרכזי העומד על הפרק הוא הסטנדרט להורות על מעצר עד תום ההליכים. על בית המשפט לבצע הערכה ראשונית של סיכויי ההרשעה על סמך החומר הזמין. זה לא דורש הוכחה מעבר לספק סביר, אלא קביעה שלראיות הגולמיות יש פוטנציאל מספיק כדי לבסס *סיכוי סביר להרשעה*. (פסקה 16, מצטט את ע"פ 3422/21 פלונית נ' מדינת ישראל). עיקרון זה מדגיש את האופי המקדמי של השומה בשלב זה. * **אישוש עדות וראיות נסיבתיות:** דיון משפטי משמעותי נסב סביב מספיקות הראיות, במיוחד ההסתמכות על עדותו של "אדם נוסף" וראיות נסיבתיות. * בית המשפט הכיר בכך שבעוד שחלק מהעדויות אינן ראיות ישירות וניתן לקשר אותן באמצעות עדותו של "האדם הנוסף", *הצטברות של ראיות נסיבתיות* יכולה לבסס בסיס ראייתי לכאורה למעצר. (פסקה 18, המצטטת את ע"פ 1040/20 סעיד נ' מדינת ישראל). * בית המשפט גם חזר על העיקרון הקבוע לפיו ערעורים על מהימנות העדות צריכים להתברר בדרך כלל בהליך העיקרי, אלא אם כן חוסר המהימנות הוא כה בוטה עד שהוא "זועק מתוך הראיות ושולל מהן לחלוטין את כוחן". (פסקה 19, המצטטת את פרשת *דחלה* וע"פ 946/23 הרן נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל; ע"פ 877/23 ע'זאוי נ' מדינת ישראל). בית המשפט מצא כי עדותו של "האדם הנוסף" נתמכה בראיות אחרות, ולכן לא עמדה ברף ההתערבות החריגה בשלב המעצר. * **עילות המעצר והמעצר:** המדינה טענה למעצר על סמך מספר עילות לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996: * **עבירת נשק:** סעיף 21(א)(1)(ג)(2) צוטט בשל אופי האישומים. * **מסוכנות:** סעיף 21(א)(1)(ב) הופעל בשל האשמה בהנחת מטען חבלה בבניין מגורים, תוך יצירת סיכון ממשי לבטיחות. בית המשפט, בהסכמתו עם בית המשפט המחוזי, מצא כי המעשים המיוחסים למערערים מצביעים על "סכנה ברורה", כאשר החזקתו הנטענת של המערער 1 ונכונותו להשתמש בחומרים למטעני חבלה מהווים סכנה חמורה יותר. (פסקה 21). * **שיבוש הליכים והתחמקות:** סעיף 21(א)(1)(א) הועלה בשל החשש ששחרור המערערים יביא לשיבוש הליכי המשפט והתחמקות מהדין. * **מדיניות שיפוטית לגבי עבירות נשק ומעצר:** בית המשפט חיזק את המדיניות השיפוטית המקובלת לפיה עבירות נשק, במיוחד אלה הכרוכות בשימוש או שימוש פוטנציאלי בחומרי נפץ בסביבת מגורים, מצדיקות בדרך כלל מעצר מאחורי סורג ובריח. חלופות כמו שחרור מותנה או פיקוח אלקטרוני שמורות למקרים עם נסיבות חריגות. (ע"פ 21, המצטט את ע"פ 4289/18 סיאד נ' מדינת ישראל; ע"פ 1040/20 סעיד נ' מדינת ישראל). בית המשפט ציין כי אמנם למערערים אין עבר פלילי קודם, אך עובדה זו אינה מהווה נסיבה חריגה המצדיקה סטייה ממדיניות זו לאור חומרת המעשים הנטענים. * **בחינת חלופות מעצר:** * בית המשפט התייחס לטענה כי ההחלטה על המעצר התקבלה שלא בפניו של המערער 2 ללא אפשרות להציג חלופות. נקבע כי החלטה על מעצר יכולה להתקבל גם ללא נוכחות המערער, בתנאי שטענותיו נשמעו ונשקלו. (פסקה 20, מצטטת את ע"א 50374-06-25 דואק נ' מדינת ישראל). בית המשפט גם אישר כי אמנם ניתן לבקש תסקיר משירות המבחן, אך במקרה זה הוא אינו חובה, במיוחד לאור קביעת בית המשפט בדבר מסוכנות ברורה והמדיניות השיפוטית שנקבעה. (פסקה 21, מצטטת את ע"פ 4930/22 האשם נ' מדינת ישראל). **חידושים משפטיים:** בעוד שההחלטה מיישמת ומחזקת בעיקר את העקרונות המשפטיים הקיימים בנוגע למעצר והערכת ראיות, היא מדגישה את גישתו של בית המשפט ל"צבירת ראיות נסיבתיות" בביסוס עילה לכאורה למעצר, גם כאשר עדותו של עד מפתח היא מרכזית. הסקירה היסודית של הראיות השונות, החל מחיפושים במכשירים ניידים ותוכן וידאו ועד עדויות שכנים וחוות דעת התאמת נעליים, מדגימה ניתוח עובדתי מפורט העומד בבסיס יישום הסטנדרטים המשפטיים הללו. ההחלטה גם מדגישה את הסף הגבוה להתערבות בהחלטות מעצר המבוססות על מהימנות העדים בשלב שלפני המשפט, ומדגישה את התפקיד העיקרי של הליכי המשפט לקביעות כאלה.