ע"א 22482-08-25

תקציר

## ניתוח משפטי של פסק הדין בעניין עווידה נ' כאלותי ואח' **מבוא** פסק דין זה עוסק בשני ערעורים שהוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים. הסכסוך נסוב סביב תביעתו של עורך דין עמאד עווידה (להלן: "המערער") לתשלום שכר טרחה עבור שירותים משפטיים שהעניק למשפחת כאלותי (להלן: "המשיבים") במשך שנים. בית משפט השלום קיבל את תביעתו של המערער בחלקה, אך פסק דינו עורר ערעורים הדדיים. **רקע עובדתי עיקרי** החל משנת 2013, המערער העניק שירותים משפטיים למשיבים, שכללו ייצוג בסכסוכים הנוגעים לנכסיהם, לרבות טיפול בהשכרתם. ביום 21.11.2013, נחתם בין הצדדים הסכם שכר טרחה, שכלל שני מסלולי תשלום: 1. **10% מדמי השכירות** שייגבו במסגרת ניהול הנכסים המושכרים. 2. **180$ לשעת עבודה** על פי דיווחי המערער. המערער טען כי בהתאם להסכם, ייצג את המשיבים במספר הליכים, אשר במהלכם הופקדו בקופת בית המשפט דמי שכירות בסך כ-882,550 ₪. לטענתו, הוא זכאי לשכר בגין רכיב זה בסך 103,258 ₪ (10% מהסכום בתוספת מע"מ). בנוסף, המערער טען כי השקיע שעות עבודה רבות עבור המשיבים, ולפי דוחות ששלח להם, הוא זכאי לסך נוסף של 41,337$ בגין עבודתו. הוא טען כי התשלומים הפסיקו בקיץ 2020, ועל אף שפגישה בנושא התקיימה, המשיבים לא שילמו לו. נקודה מרכזית נוספת היא עסקת מכר מקרקעין ביריחו, בה רכשה אשתו של המערער את חלקו של המשיב במקרקעין. בעקבות עיקול שנרשם על המקרקעין, נתקלה העסקה בעיכובים. המערער טען כי לקראת השלמת העסקה, המשיב התנה את רישום הזכויות בחתימת "מכתב ויתור", בו ויתר המערער על שכרו עבור השירותים המשפטיים. המערער טען כי נאלץ לחתום על המסמך מחוסר ברירה, אך המשיב לא השלים את העסקה, ואף השפיל אותו והתכחש לחובו. המערער עתר להצהיר על בטלות המסמך, בטענה שנחתם תחת השפעה לא הוגנת ולחץ. **טענות המשיבים** המשיבים טענו כי יש לדחות את התביעה. הם העלו טענת מעשה בית דין (השתק פלוגתה) בשל הליך קודם, וכן טענו כי המערער אינו זכאי לתשלום שכר טרחה. לטענתם, המערער מעולם לא התקשר איתם לקבלת שירותים משפטיים, הפעולות שנעשו היו עבור בני משפחה אחרים, ואין יריבות משפטית ביניהם. הם טענו כי "מכתב הוויתור" הוא כתב ויתור תקף ומחייב. כמו כן, טענו כי המערער, כעורך דין מנוסה, לא חתם תחת עושק, כפייה או לחץ, וכי התביעה נועדה ליצור לחץ על המשיבים בשל כישלון עסקת המקרקעין. **פסק דינו של בית משפט השלום** בית משפט השלום דן בשלוש שאלות עיקריות: 1. **מעשה בית דין**: נקבע כי הליך קודם אינו מקים מעשה בית דין, שכן בו לא נדונו כלל טענות הצדדים לגופו של עניין, ובוודאי שלא המסמך ושאלת תוקפו. 2. **זכאות המערער לשכר טרחה**: נקבע כי המערער זכאי לתשלום נוסף בסך 41,337$ בגין שעות עבודה. עם זאת, נקבע כי אינו זכאי לשכר בשיעור 10% מדמי השכירות. בית המשפט קיבל את טענות המערער כי יתרת החוב בגין שעות עבודה לא נסתרה בראיות של ממש, וכי היקף השעות שצוין סביר. באשר לרכיב 10% מדמי השכירות, נקבע כי לא הוזכר בדרישות מוקדמות, וכי מדובר בדמי שכירות שהופקדו בקופת בית המשפט ולא תוצר של ניהול שוטף של הנכסים. 3. **תוקף המסמך ומקור הגבייה**: נקבע כי ה"מכתב ויתור" מחייב, ועל פיו המערער מנוע מלגבות את שכרו מהמשיב (מחמוד כאלותי), אך מותר לו לגבותו משאר המשיבים. טענות המערער בדבר אילוץ לחתום על המסמך נדחו. בית המשפט קבע כי מדובר ב"מזכר הבנות" שאינו שולל את זכאות המערער לשכר, אך מתווה את דרך גבייתו. כמו כן, נדחו טענות המערער בדבר עושק, כפייה או היעדר גמירות דעת, תוך הדגשת היותו עורך דין מנוסה. **הערעורים הנדונים** * **ערעור המערער (ע"א 22482-08-25)**: נתקפה דחיית תביעתו לחיוב המשיבים בתשלום רכיב השכר הנגזר מדמי השכירות, דחיית עתירתו להצהיר על בטלות המסמך, וסכום ההוצאות שנפסק. * **ערעור המשיבים (ע"א 21878-10-25)**: תקף את עצם חיוב המשיבים בתשלום יתרת שכר הטרחה, תוך טענה כי בית משפט השלום שגה בקביעה כי לא שולם דבר לאחר יולי 2019, בעוד ששולמו סכומים נוספים. **דיון והכרעה בבית המשפט המחוזי** בית המשפט המחוזי, בהחלטתה של השופטת תמר בר-אשר, דן בערעורים על יסוד החומר שבכתב. **א. דחיית הערעורים לגופם:** בית המשפט קבע כי טענות הצדדים נוגעות בעיקר לממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו לאחר שמיעת עדויות רבות. בהיעדר נסיבות חריגות, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים אלו. לפיכך, **שני הערעורים נדחו, תוך אימוץ פסק דינו המקיף והמנומק של בית משפט השלום**. נקבע כי לא נמצאה עילה להתערב בממצאים העובדתיים, וכי אלו תומכים במסקנה המשפטית, ללא טעות שבחוק. **ב. התערבות בסכום ההוצאות:** נקודה אחת בה התערב בית המשפט המחוזי היא סכום ההוצאות שנפסק לטובת המערער. בית המשפט קמא פסק הוצאות בסך 5,000 ₪, סכום שנראה נמוך יחסית, במיוחד לאור העובדה שתביעתו של המערער התקבלה ברובה. בהתאם לתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, יש לבחון שורה של שיקולים בקביעת סכום ההוצאות, לרבות שווי הסעד שנפסק, היחס לסכום שנתבע, מורכבות ההליך, משאבים שנדרשו, ועוד. בית המשפט קבע כי לנוכח הסכום הנמוך יחסית שנפסק והיקף ההליך, היה נכון לקבוע סכום הוצאות משמעותי יותר. **לפיכך, הועמד סכום ההוצאות על 15,000 ₪ במקום 5,000 ₪**. **ג. אי-התערבות בפסיקת המשיבים (ע"א 21878-10-25):** בית המשפט המחוזי התייחס לטענת המשיבים כי נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא לגבי מועד התשלומים. המערער טען כי הכוונה הייתה שלאחר יולי 2020 לא שולמו סכומים כלשהם. בית המשפט אימץ את תשובת המערער, וסבר כי אכן נפלה טעות מסוימת בפסק הדין המקורי, אך הדבר אינו משפיע על התוצאה הסופית של דחיית הערעור. **ד. דחיית ערעור המערער (ע"א 22482-08-25) לגופו:** * **רכיב שכר הטרחה מדמי השכירות**: כאמור, בית המשפט אימץ את קביעת בית משפט השלום כי המערער אינו זכאי לרכיב זה. * **בטלות המסמך**: טענות המערער בדבר סחיטה ובטלות המסמך נדחו, תוך אימוץ קביעות בית משפט השלום כי המסמך מחייב, והמערער חתם עליו מתוך הבנה מלאה, ללא הוכחת עושק, כפייה או לחץ. * **סכום ההוצאות**: כפי שפורט לעיל, התערבות יחידה הייתה בסכום ההוצאות. **השלכות וחידושים משפטיים** * **אימוץ ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית**: פסק הדין מדגיש את הכלל המנחה לפיו ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד. הדבר מחזק את חשיבות הליך ההוכחות בבית משפט השלום. * **שיקול דעת רחב של בית משפט קמא בפסיקת הוצאות**: למרות שהתערבות בסכום ההוצאות נדירה, המקרה הנוכחי מראה כי במקרים מסוימים, כאשר הסכום שנפסק אינו מידתי באופן קיצוני ביחס להיקף ההליך והסעד שנפסק, ערכאת הערעור עשויה להתערב. התערבות זו מבוססת על התקנות החדשות, המפרטות את השיקולים שיש לקחת בחשבון בפסיקת הוצאות, ומחזקת את הגישה הרואה בפסיקת ההוצאות ככלי לאכיפת הצדק. * **תוקפו של "מזכר הבנות" לעומת "כתב ויתור"**: פסק הדין מתייחס ל"מכתב הוויתור" כ"מזכר הבנות" שאינו שולל את זכאות המערער לשכר, אלא מתווה את דרך גבייתו. קביעה זו מעניקה גמישות מסוימת לפרשנותם של הסכמים, תוך התחשבות בכוונת הצדדים ובהקשר בו נחתם המסמך. * **חזקת ההבנה של עורך דין**: בית המשפט מאמץ את חזקת ההבנה של עורך דין מנוסה ביחס למשמעות המסמכים עליהם הוא חותם. קביעה זו מחזקת את האחריות המוטלת על עורכי דין בעת חתימתם על הסכמים, ומעלה את רף ההוכחה הנדרש לטענות בדבר עושק, כפייה או חוסר גמירות דעת. **סיכום** פסק דינו של בית המשפט המחוזי אימץ את רוב קביעותיו של בית משפט השלום, תוך דחיית שני הערעורים. ההתערבות היחידה נגעה לסכום ההוצאות, אשר הוגדל לטובת המערער. פסק הדין מדגיש את חשיבותם של ממצאי עובדה ומהימנות, את שיקול הדעת הרחב של בית המשפט בפסיקת הוצאות, ואת הדרישה לרף הוכחה גבוה להוכחת טענות בדבר פגמים בכריתת חוזה, במיוחד כאשר מדובר בעורכי דין.