עמ"מ 1/80

תקציר

פסק הדין מתייחס לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, המאפשר לשר הביטחון להוציא צווי מעצר למעצר מינהלי בעת מצב חירום במדינה. החוק נחקק כדי להתמודד עם איומי הביטחון הלאומי מצד ארגוני מחתרת וקובע ביקורת שיפוטית על צווי מעצר. במקרה זה הוצאו שני צווי מעצר לחצי שנה כל אחד, למערערים מאיר כהנא ובן יוסף (גרין) ברוך, בעילה של תכנון פיגועים נגד ערבים, מבלי למסור פרטים ספציפיים. בית המשפט המחוזי בירושלים אישר את הצווים, מה שהוביל לערעור בפני בית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי החוק מבקש לאזן בין צורכי ההגנה של המדינה לבין זכויות האזרח. בית המשפט קבע כי הביקורת השיפוטית מכוח החוק נבדלת מהליכים פליליים, ותפקידו של בית המשפט הוא לבחון את שיקוליו של שר הביטחון ולא להחליפם. כמו כן, השר יכול לבסס החלטות על ראיות שאינן קבילות בבית המשפט, וחריגה מדיני הראיות הרגילים מותרת אם היא מועילה לגילוי האמת והצדק. בית המשפט הצדיק את אי מסירת הראיות למערערים בשל הפגיעה האפשרית בביטחון המדינה והסכנה החמורה הנשקפת מהמידע. היא קבעה כי על בית המשפט לאשר צווי מעצר למרות הפגיעה בזכות להתגונן אם הסכנה לביטחון המדינה חמורה. באשר לריבוי מקומות המעצר המוזכרים בצווים, ציין בית המשפט כי הדבר תוקן מאוחר יותר, וסירב לזמן את שר הביטחון כעד, שכן בית המשפט צריך להתמקד בסבירות ההחלטה. גם טענות ההגנה כי החוק חל רק על אויבי המדינה הזוממים להשמידו, נדחו, כאשר בית המשפט פירש את תכלית החוק כרחבה יותר. לבסוף, בית המשפט לא מצא עילה לקצר את תקופת המעצר או להמירה במעצר בית, נוכח חומרת הקנוניות המיוחסות לה. משכך, נדחה הערעור על אישור צווי המעצר על ידי בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מקיים את הצווים.