ע"פ 6066/94

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעורו של מערער שהורשע ברצח על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי דקר את המנוח במכוון. המערער טען כי אין ראיות המוכיחות כי הוא התוקף, וגם אם יוכח, לא הייתה כוונה להרוג, ולכן יש מקום להרשעה בהריגה ולא ברצח. בית המשפט העליון בחן את חומר הראיות, לרבות הכוונה שעמדה מאחורי הדקירה, שהייתה מרכזית בקביעת כתב האישום. ניתן להסיק את הכוונה ממעשיו ומהקשרו של התוקף, אך לא כל דקירה בחזה מעידה בהכרח על כוונה להרוג. במקרה זה, עדותו של הפתולוג העלתה אפשרות סבירה שהדקירה הקטלנית בחזה התרחשה בזמן שהמנוח זז, מה שמרמז על כך שייתכן שהיא לא כוונה במכוון לחזה. בהתחשב בספק זה, בית המשפט מצא כי אינו יכול לקבוע באופן חד משמעי את כוונת ההריגה הנדרשת להרשעה ברצח. עם זאת, הראיות תמכו במסקנה כי המערער ביקש נקמה, המיוחסת לתקיפה קודמת של המנוח. למרות השימוש בנשק קטלני, בית המשפט ציין כי כוונה לפגוע אינה שקולה לכוונה להרוג. לפיכך, החליט בית המשפט לזכות את המערער מאשמת רצח ובמקום זאת להרשיעו בהריגה, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לגזר דין חוזר, כאשר שופטי בית המשפט העליון אור, ברק וזמיר הסכימו עם החלטה זו.