עמ"נ 54159-03-20

תקציר

בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בראשות השופטת ענת זינגר, הכריע בערעור שהגישו פלוני ואחרים (המערערים) על החלטת הרשויות הישראליות (המשיב) לדחות את בקשתם לשדרוג מעמדם. השאלה המרכזית הייתה האם יש ביכולתם של המערערים להוכיח כי מרכז חייהם היה בישראל, דבר המהווה תנאי להצלחת בקשתם. בית המשפט מצא כי החלטת המשיב סבירה ומצויה בגדר שיקול הדעת המינהלי. בית המשפט קבע כי המערערים לא שמרו באופן עקבי על מרכז חיים בישראל במשך תקופה משמעותית, כנדרש בחוק. השופטת סקרה בהרחבה את חומר הראיות ומצאה כי גרסאותיהם של המערערים לגבי יציאותיהם ויציאתם היומיומית בין ישראל לשטחים, כמו גם הסבריהם בנוגע לשגרת העבודה והמשפחה, היו בלתי משכנעות ומלאות סתירות שונות. כמו כן, דחה בית המשפט את טענות המערערים בדבר ניהול הדיון והצגת טענותיהם, וקבע כי ניתנה להם הזדמנות הוגנת להשמיע את טענותיהם בליווי ייצוג משפטי. נוכח העובדה שהמערערים לא עמדו בקריטריונים לשדרוג מעמדם, החליט בית המשפט לדחות את הערעור. עם זאת, בשל מצבם הרפואי החריג של שניים מהילדים המעורבים, קבעה השופטת כי אין בהחלטת המשיב כדי למנוע מהמערערים להגיש בקשה מחודשת לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. המערערים חויבו לשלם הוצאות מתונות למשיב, תוך התחשבות בנסיבות המשפחה.