ת"א 51988/05

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב פרשנותו של מזכר הבנות מיום 12.11.1990, אשר נועד להבהיר היבטים מסוימים של הסכם שיפוי שנערך בין המוסד לביטוח לאומי (התובעת) לבין מספר חברות ביטוח (הנתבעות) בשנת 1979. באופן ספציפי, השאלה היא האם יש לקבוע את הפטור מ"רכב מעביד", כפי שנקבע במזכר ההבנות, על סמך רישום הרכב במשרד הרישוי או הבעלות המהותית בו. התובע טוען עבור הראשון ואילו הנתבעים טוענים עבור האחרון. השופט פותח וקובע כי דעותיהם הסובייקטיביות של הצדדים בנוגע לפרשנות מזכר ההבנות אינן ברורות ואינן מתיישבות עם עמדותיו הנוכחיות של מי מהצדדים. לכן, יש להתחשב בתכליתו האובייקטיבית של החוזה. השופט בוחן את לשון מזכר ההבנות ומוצא כי הצדדים התכוונו ליצור הסדר מהותי הפוטר את מבטח הרכב מאחריות כאשר הרכב שימש את המעביד ואת הנפגע לצרכי עבודה, ללא קשר לבעלות הפורמלית כפי שהיא משתקפת ברישום. מסקנה זו נתמכת גם ביישום עקרון תום הלב ובבחינת ההשלכות ההגיוניות של עמדת התובע. בנוסף, השופט קובע כי במקרה הנוכחי, הקורקינט עליו רכב הנפגע בעת התאונה היה בבעלות מעסיקו של הנפגע, קסקו, למרות שהיה רשום על שם המנכ"ל, קזאס. קביעה זו מתבססת על עדותו המהימנה של קזאס, שהבהיר כי כל כלי הרכב שנרכשו על ידי קסקו נרשמו על שמו. משכך, מאחר והתאונה אירעה בעת שהנפגע השתמש ברכבו של קסקו לצרכי עבודה, הנתבעים פטורים משיפוי התובע על פי תנאי מזכר ההבנות. לפיכך, השופט דוחה את התביעה ומורה לתובע לשלם לנתבעים 41,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, בצירוף מע"מ. פסק הדין מדגיש את חוסר היעילות בגישתם של בעלי הדין, שכן הם אינם מסכימים על מנגנון פרוצדורלי לעיכוב הליכים עד למתן פסק דין מנחה או מחייב על ידי ערכאות גבוהות יותר, דבר המוביל לדיונים חוזרים ונשנים באותן שאלות עקרוניות.