רבני 3615/24

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב גירושין של בני זוג והסדרי הממון שבאו בעקבותיהם. נקודות המחלוקת העיקריות הן הסכום שישלם הבעל לאישה בעת הגירושין, כאמור בכתובה, וחלוקת הרכוש המשותף. הבעל הגיש תביעת גירושין והסכים להעניק לאישה את כל הזכויות המגיעות לה על פי חוק - מחצית מהרכוש המשותף וחצי מהפנסיה שנצברה במהלך נישואיהם. האישה דרשה, לעומת זאת, כי הסכום הנקוב בכתובה ישולם בהתאם למדד המחירים לצרכן, וכן ביקשה פיצוי נוסף. היא גם התנגדה לבקשת הבעל להתגרש וניסתה לסכל את פסיקת בית המשפט בעניין פירוק השותפות ביניהם, דבר שגרר הוצאות נוספות. בית המשפט דן בהרחבה בפרקטיקות ההיסטוריות והעכשוויות הנוגעות לתשלום כתובות, תוך בחינת טקסטים דתיים ופסקי דין קודמים. הקונצנזוס הוא שהסכום המינימלי שבעל חייב לשלם לאשתו הוא ערך של מאתיים זוז, כמצוות ההלכה. סכום זה אינו תלוי בערך המטבע בעת הנישואין אלא בסכום קבוע. בית הדין דן גם במנהג לפסוק לאישה פיצויים בעת גירושין, בנוסף לסכום הנקוב בכתובה, שהיה נהוג בעבר אך לא היה נהוג לאחרונה, עקב שינויים במצב המשפטי. נשים מקבלות כיום לעתים קרובות מחצית מהרכוש המשותף, מה שהופך את הפיצוי הנוסף למיותר. בסופו של דבר, בית הדין פוסק כי על הבעל לשלם לאישה את הערך של 2,904 גרם כסף בעת הגירושין, המקביל למאתיים זוז הנדרשים ועוד מאתיים זקוקין לעדה האשכנזית. סכום זה אינו צמוד למדד. לגבי הרכוש המשותף, בית המשפט מורה על חלוקה שוויונית, כמתחייב בחוק. האישה חויבה לשאת בהוצאות שנגרמו לה בשל התנהגותה המפריעה במהלך הליך הגירושין, לרבות דמי שכירות בגין מגורים בבית המשותף מעבר למועד האחרון שנקבע על ידי בית המשפט, וכן אגרות וקנסות שונים. שכר הטרחה של הכונס נקבע על 4% מהתמורה ממכירת הבית, כאשר האישה אחראית לחלק גדול יותר בשל התנהגותה המפריעה.