עמ"ת 13916-08-11

תקציר

מדובר בפסק דין הנוגע למקרה של תושב יהודה ושומרון, ששהה בישראל שלא כדין. נגד אותו אדם הוגש כתב אישום בגין העבירה והוא שוחרר בערבות בתנאים מסוימים, בהם מעצר בית בבית אחיו. עם זאת, הוא הפר תנאים אלה מספר פעמים, מה שגרם לבית המשפט לשקול מחדש את שחרורו. בסופו של דבר הורה בית משפט קמא על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. הנאשם ערער על החלטה זו, וטען כי שגה בית משפט קמא וביקש לשחררו למקום חלופי תחת פיקוחה של בת זוגה של אמו. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את חומר הראיות ושקלה את הטענות, אישרה את החלטת בית משפט קמא. נקבע כי אכן קמה עילת מעצר וכי המערער לא עמד באופן עקבי בתנאי שחרורו המצדיקים את מעצרו. בית המשפט הדגיש את חשיבות האמון בנאשם לשחרורו ואת הסיכון המוגבר לבריחתו של המערער בשל האיום במאסר על תנאי. יתר על כן, הממונה המוצע, בן זוגה של האם, נקבע כבלתי אמין לאחר שלא דיווח על הפרות קודמות של המערער. השופט הגיע למסקנה כי בית משפט קמא איזן כראוי בין זכותו של המערער לחירות לבין האינטרס הציבורי להבטיח ציות לצווי בית המשפט, ולפיכך הערעור נדחה. פסק דין זה מחזק את העיקרון לפיו לא נסבול הפרת תנאי שחרור ומדגיש את תפקיד האמון במתן חלופות מעצר.