ע"פ 19136-09-16

תקציר

הערעורים הם על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים, שזיכה את הנאשמים מאשמת השתתפות בהתפרעות וגרימת חבלה של ממש, אך הרשיע אותם בעבירה הפחותה של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות. הרקע למקרה הוא ששני שוטרים סמויים מחופשים לערבים פלסטינים ניהלו פעילות פרובוקטיבית סמוך להתנחלות יהודית בגדה המערבית. הנאשמים, שהיו מתנחלים, תקפו את השוטרים, ככל הנראה מתוך אמונה שהם ערבים. בית משפט קמא הרשיע את הנאשמים בתקיפה פשוטה, תוך שהוא דוחה את טענותיהם להגנת הצדק, להגנה עצמית ולהגנת הצורך, אך נמנע מהרשעתם, וגזר עליהם 180 שעות עבודות שירות וקנס בסך 2,000 ₪. המדינה ערערה על הכרעת הדין וטענה כי היה מקום להרשיע את הנאשמים בעבירה החמורה יותר של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, וביקשה להחמיר בעונש. הנאשמים ערערו אף הם, וביקשו את זיכויים. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעור המדינה, וקבע כי הנאשמים אחראים גם לפגיעות שנגרמו לשוטרים, אף שלא גרמו לפציעות עצמן, אך אין בכך כדי להשפיע על ההחלטה להימנע מהרשעתם. בית המשפט מצא כי התנהגותם של השוטרים הייתה בעייתית, אך היא לא הצדיקה את תקיפת הנאשמים, ולכן דחה את ערעור הנאשמים, תוך קבלת ערעור המדינה בחלקו, והחמיר את עונש עבודות השירות ל-250 שעות. השופט דרורי, שנתן חוות דעת חולקת, סבר כי פעולות המשטרה מצדיקות את טענת הנאשמים להגנה מפני צדק, וכי יש לזכות אותם. הוא מתח ביקורת על השימוש בסוכנים מפוטרים על ידי המשטרה בנסיבות המקרה, שלדעתו לא היו ראויים על פי עקרונות ההלכה היהודית, והיוו כישלון של אזרחים רבים שפנו לגופים ממשלתיים לעזרה, דבר שלא ניתן. הוא הגיע למסקנה כי יש לקבל את ערעורם של הנאשמים ולזכותם, שכן התנהגותם נופלת תחת דוקטרינת ההגנה מפני צדק.