ע"א 102/88

תקציר

במקרה דנן, מאמצע שנות הארבעים, רכש המערער, תושב עיראק, מקרקעין בישראל יחד עם אחיו סלים, אך רשם אותם על שמו בלבד. עם עלייתו לישראל בשנת 1972 היה אמור המערער להעביר חלק מהנכסים הללו ליורשיו של סלים, כפי שנקבע בשתי תביעות. התביעה הראשונה חייבה אותו להעביר את מלוא חלקו ב"מגרש קטן", וכך עשה, ואילו השנייה חייבה העברת שליש מהנכסים האחרים, לרבות "מגרש גדול", למשיבים. המערער מכר את המגרש הגדול לפני פסק דין זה, בטענה כי העברת המגרש הקטן מילאה את התחייבותו לגבי שני המגרשים על בסיס הסכם עם סלים. עם זאת, תביעתו נדחתה, מה שהוביל לערעור בו ביקש להצהיר על בעלות בלעדית על המגרש הגדול או לאשר חלק של שני שלישים במגרש הקטן. בית המשפט דחה את הערעור, ואישר החלטות קודמות של בית המשפט. בית המשפט העליון קבע, כי השתק החברה מונע התדיינות חוזרת כאשר העניין כבר הוכרע, והדגיש כי למערער היו הזדמנויות רבות להציג את טענותיו בעבר, אך לא עשה כן. משמצאו פסקי הדין הקודמים כי המשיבים זכאים לחלק מתמורת הבעלות והמכירה, אישר בית המשפט ממצאים אלה, והמערער לא יכול היה לשוב ולבחון את טענותיו בהליכים חדשים. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה לשלם את הוצאות המשפט של המשיבים.