ת"א 1467/95

תקציר

פסק הדין דן בחוקיות מעצרם של נתיני מדינת אויב שחדרו לישראל ובפיצויים שעליהם לקבל מהמדינה בגין תקופת מעצרם. מפסק הדין הראשון של בג"ץ עולה כי למדינה הייתה סמכות לעצור את התובעים, אך מעצרם לתקופה ממושכת ללא גירוש היה ארוך מדי ולא מוצדק. פסק הדין הקצה זמן סביר לחקירות וקבע כי אם הגירוש לא יתרחש בתוך פרק זמן זה, יש לשחרר את העצורים בתנאים מסוימים שיבטיחו את מטרת המעצר. פסק הדין השני של בג"ץ קבע כי מעצרם של ששת העותרים היה חוקי באותה עת, בשל הסיכון לביטחון המדינה הנובע משחרורם. עוד נקבע כי העותרים יישארו במעצר אלא אם תינתן הודעה מוקדמת לבא כוחם. פסק הדין השלישי של בג"ץ הסכים לשחרורם של ששת העותרים בתנאים מוגדרים. פסק הדין מתייחס גם לטענות התובעים כי הם זכאים לפיצוי בגין התקופה שבין שחרורם ממעצר לבין גירושם, אולם השופט פסק לטובת המדינה בעניין זה. בנוסף, דנה השופטת בשאלה האם פסיקות בג"ץ מהוות "מעשה של בית המשפט" והגיעה למסקנה כי יש לראות בפסק הדין השני של בג"ץ ככזה, למרות טענות התובעים נגדו. השופט קבע את גובה הפיצויים שעל המדינה לשלם לתובעים עבור כל יום מעצר מעבר לתקופה של חצי שנה, שמסתכם ב-2,722,642 שקל. לבסוף חויבה המדינה לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורכי הדין, ואילו ששת התובעים חויבו לשלם את הוצאות המדינה ביחד ולחוד.