ת"א 3064/01

תקציר

בפסק הדין מיום 20.2.2006 התייחס בית המשפט לתביעה שהגישה התובעת לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, בהסתמך על נזקי גוף משלוש תאונות דרכים. הנתבעים ערערו על סיווג התאונה הראשונה (13.2.94) כתאונת דרכים, וטענו כי אין קשר סיבתי בין השימוש שעשה התובע ברכב לבין פציעתו. התובע טען כי נפל בעת שפתח את דלת רכבו בשל כביש לא מתוחזק. עם זאת, בית המשפט מצא סתירות בעדויות התובע ובראיותיו, לרבות סתירות בין תצהירו לבין טענותיו הראשוניות, היעדר עדים, סתירות בלוח הזמנים ואי הצגת ראיות תומכות פוטנציאליות כגון עדויות אשתו ובתו או אישור על עבודות בכביש מהעירייה. יש לציין כי לא הוזכרה התאונה ברשומות הרפואיות, דבר שבית המשפט מצא בעייתי. פסק הדין התייחס הן למשפט הישראלי והן למשפט העברי בנוגע לשיקולי המהימנות הכרוכים בהסתמכות על עדותו של בעל עניין בלבד. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה נגד הנתבעים מחוסר ראיות מהימנות מספיקות ופסק להם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪. קדם משפט נקבע ל-11 באפריל 2006 כדי לדון בתביעות הנוגעות לשתי התאונות האחרות.