עת"מ 26049-11-13

תקציר

העותרים, משפחה בת ארבע נפשות, ביקשו לקבל מעמד קבע בישראל. בני המשפחה כללו אם ושתי בנותיה, שאחת מהן הייתה בתם הביולוגית של שני ההורים והשנייה הייתה בתה הביולוגית של האם ובתה החורגת של האב. האם ובנותיה קיבלו בעבר מעמד זמני מכוח החלטת ממשלה שנועדה לטפל במצבם של ילדי עובדים זרים ששהו בישראל תקופה ממושכת. עם זאת, האב, שגם אשרת השהייה שלו פגה, לא קיבל מעמד ונדרש לעזוב את הארץ. החלטת בית המשפט עסקה בשאלה האם דחיית בקשת האב להישאר בארץ על ידי המשיב הייתה סבירה. השופט הגיע למסקנה כי אכן מדובר בסבירות ודחה את העתירה. החלטה זו התבססה על ההבנה כי למדינה ריבונות על מדיניות ההגירה שלה ועל העובדה שהעותרים הגיעו במקור לישראל לצורך עבודה, ללא כל הבטחת מעמד קבע. יתר על כן, האם לא פעלה בתום לב בעת שהגישה בקשה למעמד שלה ושל בתה הגדולה, ולא גילתה כי היא מתגוררת עם בן זוג. השופטת הדגישה כי החלטת הממשלה עליה פנו העותרים הייתה חריג חד פעמי למדיניות הכללית ולא חלה על מצבו של האב. לבסוף טען השופט כי המשפחה יכולה להמשיך את חייה המשותפים באחת ממדינות מוצאה וכי הימנעותו של האב מלעזוב את ישראל מיד לאחר פקיעת אשרת השהייה שלו אינה מצדיקה חריגות נוספות מהחוק. משכך, קבע בית המשפט כי על האב לעזוב את הארץ בתוך 10 ימים ופסק למשיב הוצאות בסך 5,000 ₪.