ע"א 530/79

תקציר

פסק הדין המדובר נסוב סביב פרשנות הצוואה שהותיר אחריו משה דנציגר ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 1977. הצוואה, מיום 30.7.1975, הינה צוואה הדדית עליה חתומה אשתו מנישואיו השניים, המשיבה במקרה זה. נקודת המחלוקת העיקרית נסובה סביב פרשנותן של פסקאות ב', ג' ו-ד' לצוואה, המפרטות נכסים משותפים אך אינן מזכירות במפורש מחצית מדירה הממוקמת ברחוב שינקין 69 בתל אביב. נכס זה נרשם מחציתו על שם המנוח ומחציתו על שם אמו, כאשר האחרונה עברה לגור בו לאחר פטירת הראשונה. המערערת במקרה זה היא בתו של דנציגר מנישואיו הראשונים, הטוענת כי היעדר אזכור מפורש לגבי מחצית הדירה משמעותו שהיא צריכה לעבור ליורשיו על פי דין. מנגד, טוענת אלמנת המשיב כי הוראות הצוואה כוללות מחצית מהדירה, ממנה משתמע כי היא יורשת אותה בשלמותה. פסק דינו של השופט בייסקי, הנתמך על ידי הנשיא לנדוי והשופטת מ' בן-פורת, מצדד במשיב. פסק הדין מתבסס על שתי שיטות עיקריות לפרשנות צוואה, כמפורט בסעיף 54(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. ראשית, הצוואה עצמה נבחנת כדי לברר את כוונתו הכוללת של המצווה. את הלשון המשמשת בפסקאות ב', ג' ו-ד', אף שלכאורה אינה ברורה, ניתן להבהיר באמצעות עיון בהוראות אחרות כגון ס"ק ו', ממנו עולה כי על הבת לקבל סכום של 8,000 לירות ישראליות כירושה, וכי אלמנת המשיב אמורה לרשת את יתרת העיזבון. יתר על כן, פסקה 7, המתייחסת לתרחיש שבו הן המצווה והן אשתו נפטרים, מחזקת את ההבנה כי האלמנה אמורה לרשת את הרוב המכריע של העיזבון כל עוד היא שורדת את המצווה. הנה כי כן, כוונתו הברורה של המצווה, כפי שהיא נגזרת מהצוואה עצמה, היא כי הבת המערערת תקבל סכום קצוב ולא יותר, ואילו אלמנת המשיב יורשת את היתרה. דרך הפרשנות השנייה כרוכה בהתחשבות בחוות דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מן הנסיבות. היעדר כל קשר בין הבת המערערת לבין אביה, יחד עם ראיות חיצוניות שהובאו בפני בית המשפט, תומכים במסקנה כי המצווה התכוון שאשתו תירש את מחצית הדירה הנדונה. מהראיות עולה כי רצונו של המצווה היה שאשתו תירש את כל רכושו, למעט הסכום הנקוב שהוריש לבתו. לאור פרשנויות אלה, פסק הדין קובע כי טענת המשיב מוצדקת. מחצית הדירה נחשבת לחלק מהעיזבון העובר לאלמנת המשיב, לפי רצון המצווה. הערעור שהגישה הבת המערערת נדחה. בנוסף, נדרשת המערערת לכסות את הוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין, בסך של 2,500 ₪.