ה"פ 25218-03-20

תקציר

פסק הדין מקבל את תביעתו ההצהרתית של חדד ודוחה את טענתו של שוורץ לתיקון הרישום על בסיס חוק המקרקעין. החוק קובע כי הרישום הוא ראיה חלוטה לתוכנו, ומאחר שתביעתו של חדאד מסתמכת על מרשם המקרקעין, יש לקבלה. שוורץ לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי טענתם לתיקון הרישום מוצדקת מכוח העילות המצומצמות המנויות בפקודת הסדר זכויות במקרקעין. אין עדות להונאה או מחדל ברישום הדירות. בנוסף, חדד לא נחשב כמי שפעל בחוסר תום לב בעת רכישת הדירה, שכן הם רכשו אותה על סמך מסמכי הרישום ולא ידעו על הפער בין מצבה הפיזי לרשום של הדירה. גם טענותיו של שוורץ כי חדד נעדר תום לב וטענתם מיושנת נדחות. גם תביעתו של שוורץ לתיקון המרשם כפופה להתיישנות, מה שהופך את תביעתם שהוגשה לאחר 25 שנה למיושנת. לבסוף, גם בקשתו החלופית של שוורץ לזכות שימוש בחדר שבמחלוקת נדחית בשל היעדר הצדקה וראיות. פסק הדין מכריז על חדד כבעלים החוקיים של הדירה, לרבות החדר המוחזק כיום בידי שוורץ, ופוסק לחדד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.