בג"צ 3907/17

תקציר

העותרת ביקשה לבטל את החלטה מס' 1487 של מועצת מקרקעי ישראל, הקובעת כללים לחוכרים ציבוריים המעוניינים לשנות את ייעוד הקרקע המוחכרת ואת התנאים בהם יוכלו להמשיך להחזיק בקרקע או להחזירה. העותר טען כי ההחלטה התקבלה תוך פגמים פרוצדורליים וכי תוכנה אינו סביר. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי ההחלטה התקבלה כדין ובסבירות. בית המשפט קבע כי ההחלטה התקבלה כדין וכי לא נפל פגם פרוצדורלי באימוצה. בית המשפט הדגיש את שיקול הדעת הרחב הנתון לגופים קובעי מדיניות, במיוחד בתחום הכלכלה, וציין כי טענותיה של העותרת בדבר איסוף נתונים והזכות להציג את עמדתה בפני קבלת ההחלטה אינן מבוססות. עוד מצא בית המשפט כי ההחלטה סבירה ואף ראויה לגופה, ומשקפת מדיניות מאוזנת המשרתת את האינטרס הציבורי. אמות המידה שנקבעו בהחלטה לתחולת ההחלטה נמצאו עולות בקנה אחד עם הנחיות שיפוטיות קודמות ועם הצורך לבחון את כלל ההטבות המוענקות לחוכרים ציבוריים. בית המשפט פירט את הקריטריונים השונים והסביר מדוע ההבחנה בהחלטה בין קרקעות שהוקצו לפני 1965 לבין קרקעות שהוקצו מאוחר יותר הייתה סבירה. בית המשפט הוסיף ודחה את טענות העותרת בדבר גודל המתחמים והיעדר מבחן השקעה, והדגיש כי החלטת רמ"י שלא לכלול בדיקה כזו הייתה סבירה. לבסוף, מצא בית המשפט כי ההחלטה אינה מפלה בין העותרת לבין סוגים אחרים של חוכרים, שכן מוצדק להבחין ביניהם על בסיס אופי חוזי החכירה שלהם והמטרה שלשמה הוקצתה הקרקע. לסיכום, בית המשפט קבע כי אין עילה להתערב בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1487 ולכן דחה את העתירה. כן חויב העותר לשלם למשיבים הוצאות בסך 40,000 ₪. המשנה לנשיא א' פוגלמן והנשיאה א' חיות הסכימו עם חוות דעתה המקיפה של השופטת ד' ברק-ארז.