ע"ש 5020/97

תקציר

ועדת הערר היא גוף מינהלי הפועל מכוח חוק התכנון והבניה, וסמכותה מוגבלת בסמכויות המוקנות לה בחוק, תוך הקפדה על עקרון "חוקיות הניהול". אין הוראת חוק לסמכותה של הוועדה לפסוק הוצאות לבעלי דין לפי סעיף 198 לחוק התכנון והבניה, וייחוס סמכות טבועה לוועדה סותר לכאורה את עקרון החוקיות. עם זאת, הוועדה ממלאת תפקיד שיפוטי, מכריעה בסכסוכים בין האזרחים לבין הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ויש לה סמכות טבועה לפסוק הוצאות, בדומה לגופים שיפוטיים אחרים. סמכות זו נועדה למנוע מצב שבו בעל דין זוכה נושא בהוצאות המפחיתות מניצחונו ולשמש גורם מרתיע מפני ערעורים סרקים. למרות שחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים אינו כולל במפורש את ועדת הערר, הוא תומך במסקנה כי לוועדה יש סמכות לפסוק הוצאות. יתר על כן, מתקנות התכנון והבנייה, אף שלא היו בתוקף בעת קבלת החלטתה של ועדת הערר, משתמע כי ליו"ר הוועדה שיקול דעת להחליט בעניינים פרוצדורליים, לרבות פסיקת הוצאות. היעדר הוראות חקיקה בדבר קריטריונים לקביעת הוצאות אינו שולל את סמכותה של הוועדה, וחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים עצמו אינו קובע קריטריונים ספציפיים. חוסר היכולת לערער על החלטת הוועדה בעניין ההוצאות אינו שולל את הזכות להם, וניתן לטפל בכל עוול במקרים קיצוניים על ידי הלבשת העניין ב"לבוש משפטי". משכך, מוסמך ועדת הערר לפסוק הוצאות לבעל דין, והעניין מוחזר לוועדה לקביעת הסכום לו זכאים המערערים, בעוד המשיבים נושאים בהוצאות המערערים בערר.