ע"א 7265/98

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון ניתן בתגובה לערעור על החלטת בית משפט השלום בטבריה לפסול עצמו מלדון בתיק בעקבות בקשת המשיבים. התביעה המקורית הוגשה על ידי המשיבים נגד המערער, עורך דין במקצועו, בבית משפט השלום בצפת, אך הועברה לטבריה. במהלך דיוני קדם המשפט הציע בית המשפט בטבריה למשיבים למשוך את תביעתם, אך הם סירבו, מה שהוביל את בית המשפט להורות על צעדים פרוצדורליים נוספים. לאחר מכן ביקשו המשיבים מבית המשפט לפסול את עצמו מחשש למשוא פנים הנובע מהצעות בית המשפט. בית המשפט קיבל את הבקשה "למען הצדק", אך המערער ערער על החלטה זו. בית המשפט העליון קבע כי בקשת הפסילה של המשיבים לא הוגשה בהזדמנות הראשונה וכי הצעת הפשרה של בית המשפט אינה מצביעה על היעדר משוא פנים, ואין לראותה ככזו. בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי מראית עין של צדק אינה מחייבת פסילה, שכן הדבר ייתן משקל מופרז לרגשותיו של בעל דין, ועלול להביא לפסילת שופטים מיותרת. לפיכך קיבל בית המשפט העליון את הערעור וקבע כי על בית משפט השלום בטבריה להמשיך לדון בתיק. פסק דין זה מדגיש את חוסר הרצון לפסול שופטים על בסיס תפיסות סובייקטיביות של משוא פנים, ומבטיח את יעילותה של מערכת המשפט.