ע"פ 175/88

תקציר

הכרעת הדין האמורה מתייחסת לאירוע בו נתקל המערער, שנהג במשאית אשפה, בקבוצת נערים ערבים בגילאי 15-12 שיידו אבנים לעבר הכביש הראשי. בתגובה להוראות המשטרה, סטה המערער ממיידי האבנים, אך לא הצליח לנווט בתוך ההמון, מה שגרם לו לחזור לאחור. תוך כדי כך, נזרקו על המשאית אבנים, שהובילו את המערער לצאת מהרכב ולירות בנשקו – תחילה באוויר ולאחר מכן לעבר מיידי האבנים. למרבה הצער, נער בן 13 נורה למוות. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בהריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, בשל פזיזות ורשלנות רבתי. עם זאת, בית המשפט העליון, תוך שהוא דוחה את ערעורו של המערער, מצא כי הנסיבות הוכיחו כוונה ואישר את ההרשעה. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי הקליע שהרג את הקורבן אכן נורה על ידי המערער, ודחה את טענות ההגנה החולקות על כך. באשר לערעור המדינה על החמרת העונש, הסכים בית המשפט העליון כי גזר הדין הראשוני אינו משקף כראוי את ערך חיי האדם. בית המשפט הדגיש כי הריגת אדם, יהיו הנסיבות אשר יהיו, היא מעשה שחברה מתוקנת אינה יכולה לסבול. בהתחשב בזמן שחלף מאז האירוע, החמיר בית המשפט את עונשו של המערער לחמש שנות מאסר, עם שלוש שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. פסק דין זה שב והדגיש את חומרתן של עבירות הריגה ואת היסודות הנפשיים הנדרשים להרשעה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. השופט גולדברג, יחד עם השופט ברק והשופט לוין, קיבלו את ההחלטה פה אחד.