בע"מ 314/23

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשה לחופשה לצורך ערעור על פסיקה קודמת בנושא תשלום מזונות ילדים. הבקשה הוגשה על ידי בן זוגם לשעבר של זוג גרוש (המבקש) לערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו לבטל את חובת המשיב לשלם מזונות עבור ילדם הקטין. פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה התבסס על טענות לניכור הורי וסירוב קשר מצד העותר. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעור המבקשת, והכיר בכך ששני הצדדים אחראים לתקלה בתקשורת אך הפחית את חוב המזונות של המשיב מ-3,000 ₪ ל-1,800 ₪. לאחר מכן הגיש העותר בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט העליון, תוך שהוא מציין אלימות לכאורה מצד המשיב וטוען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם עוול מהותי כלפי הקטינה. עם זאת, שופט בית המשפט העליון קבע כי הבקשה לא עוררה שאלות משפטיות כלליות מעבר לתחום הסכסוך הפרטני וכי לא נגרם עיוות דין. השופט מצא כי טענות העותרת המחייבות התערבות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה אינן ראויות בשלב זה של ההליך המשפטי. זאת ועוד, בהכירו בכך שבית המשפט לענייני משפחה אימץ את טענותיו העובדתיות של המשיב, אך השופט לא מצא כל הצדקה לקבל את הערעור בסוגיה זו. כתוצאה מכך, בקשת רשות הערעור נדחתה ללא דיון. פסק דין זה מחזק את העיקרון לפיו ערכאות הערעור נמנעות ככלל מלהתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, במיוחד במקרים של דינמיקה בין-אישית מורכבת והערכות עובדתיות.