תו"ב 65741-02-20

תקציר

הנאשמים הורשעו בעבירה על חוק התכנון והבנייה בכך שביצעו עבודות בנייה בלתי מורשות במרפסת ביתם. עם זאת, בית המשפט החליט שלא לאשר את ההרשעה. במקום זאת, היא הורתה לנאשמים לשלם קנסות ופיצויים לעירייה, והצהירה על התחייבות להימנע מהפרות נוספות של חוק התכנון והבנייה למשך שנה. הכרעת הדין התקבלה על בסיס שני תנאים עיקריים לביטול ההרשעה. ראשית, בית המשפט קיבל כי הרשעה תפגע קשות בשיקומו של הנאשמים, בהתחשב בהיעדר עבר פלילי, רגשות אשמה ובושה והרושם החיובי משירות המבחן. שנית, בית המשפט מצא כי סוג העבירה ונסיבותיה מאפשרים ויתור על ההרשעה מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים. העבירה הייתה ברף החומרה הנמוך ביותר, וכללה עבודות בנייה קלות בשטח קטן, שבגינן התקבל היתר מאוחר יותר. השופט הדגיש כי עבירות תכנון מפרות את שלטון החוק ותורמות לכאוס תכנוני, ולכן יש לנהוג בהן בחומרה. עם זאת, במקרה זה, הנסיבות הצדיקו את החריג של ביטול ההרשעה. נלקחו בחשבון מצבם האישי של הנאשמים, לרבות גילם, נסיבות חייהם ומצבו הרפואי של הנאשם. השופט שקל גם את העובדה שהנאשמים שילמו קנסות, הודו באשמה וקיבלו היתר לעבודה, גם אם באיחור. בסופו של דבר, ביקש בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי לבין נסיבותיהם הספציפיות של הנאשמים, בקובעו כי ביטול ההרשעה היה מוצדק, תוך הטלת סנקציות שיבטיחו את עמידתם העתידית של הנאשמים בחוק.