בג"צ 1843/93

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בעתירה המערערת על החלטת הכנסת לשלול מח"כ (חבר כנסת) את חסינותו מפני העמדה לדין. הח"כ טען כי הוא נהנה מחסינות "משמעותית" בגין הפעולות המתוארות בכתב האישום, וכי החלטת הכנסת להסיר חסינות זו הייתה בלתי מורשית ופגומה מיסודה. בג"ץ קבע כי המעשים המתוארים בכתב האישום, אם יוכחו, לא בוצעו במסגרת מילוי תפקידו הפרלמנטרי של הח"כ, ולכן הוא אינו נהנה מחסינות "מהותית". עוד קבע בית המשפט כי הכנסת אמנם אינה מחויבת לעמוד בכל הדרישות הפרוצדורליות של גוף מעין שיפוטי, אך קיים מינימום הכרחי שיש לעמוד בו כדי להבטיח צדק. במקרה זה לא מולאו דרישות אלה, שכן לחברי הכנסת לא הוגש כתב האישום ולא ניתנו להם הזדמנויות נעימות לעיין בפרוטוקולים הן של ועדת הכנסת והן של ישיבות המליאה. הדבר פגע בזכותו של חבר הכנסת לשימוע הוגן. עם זאת, בית המשפט קבע כי ניתן לתקן את ההחלטה מבלי לחזור על כל הליך הסרת החסינות; במקום זאת, התהליך יכול להתחדש מהשלב שבו התרחשה ההפרה. למרות הסכמתם עם ממצאי הרוב, הביעו הנשיא שמגר והשופט גולדברג את התנגדותם להשלכות הפגמים הפרוצדורליים. לדעתם, פגמים אלה לא הצדיקו את ביטול החלטת הכנסת, שכן די היה בנתונים ובדיונים הקיימים כדי שחברי הכנסת יוכלו לקבל החלטה מושכלת. בסופו של דבר דחה בית המשפט את העתירה אך ביטל את החלטת הכנסת בדבר הסרת חסינותו של הח"כ בשל הכשלים הפרוצדורליים, והורה לשקול מחדש את ההחלטה. פסק הדין הדגיש את הצורך לשמור על שלטון החוק בבית המחוקקים, תוך הכרה באופייה האוטונומי של הכנסת בניהול ענייניה הפנימיים.