עת"מ 2241/05

תקציר

בבעלות העותרת חלקת קרקע המיועדת לצורכי ציבור בתכנית בניה משנת 1956, אשר לא הופקעה על ידי הרשות המקומית. בבקשתה לבטל את ההפקעה ולהשיב את ייעודה הקודם של הקרקע, פנתה העותרת לעיריית הרצליה. לאחר שהעירייה סירבה, הגיש העותר עתירה לבית המשפט. המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה בשל הימנעותה של העותרת ממיצוי הליכי התכנון. לטענתם, הדרך הראויה היא שהעותר יגיש בקשה לתכנית חדשה או תיקון באמצעות ועדות התכנון, אשר ייבחנו על ידי בית המשפט במידת הצורך. העותרת טענה כי על בית המשפט לדון בתיק מאחר שהעיכוב במימוש ההפקעה פגע בזכויותיה הקנייניות. בית המשפט קבע כי לא ידחה את העתירה בעילה של אי מיצוי הליכים, שכן הסוגיה לא הוכרעה באופן חד משמעי על ידי בתי המשפט, והעותר הלך בדרך שהביאה לפסיקה קודמת. השופט התווה בפני העותר שני מסלולים אפשריים: ראשית, לדון בחוקיות ביטול ההפקעה, שלאחר מכן תחייב הליכי תכנון; שנית, להתחיל בהליך תכנוני באופן מיידי. השופטת הדגישה כי יש להבחין בין ההיבטים התכנוניים והקנייניים וכי על העותרת לפנות תחילה לרשויות בטענותיה.