רע"פ 5248/20

תקציר

לאחר עיון בבקשה למתן רשות ערעור, החליט בית המשפט לדחות אותה. החלטת בית המשפט מבוססת על העיקרון לפיו חופשה כזו ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית משמעותית העולה מעבר לאינטרסים הפרטיים של הצדדים או כאשר ניכר עוול מהותי או עיוות דין. באופן ספציפי, כאשר בקשה מערערת על חומרת העונש, רשות ערעור ניתנת רק אם קיימת חריגה ניכרת ממדיניות הענישה שנקבעה בעבירות דומות, המצדיקה את התערבות בית המשפט. במקרה דנן, בית המשפט לא מצא כל חריגה ממדיניות הענישה הראויה, ואף לא עוול מהותי למבקש. זאת ועוד, נדחתה טענת המבקש כי עונשו פגע בעקרון האחידות. בית המשפט ציין כי אחידות אינה קשורה ליישום נוסחה מתמטית כדי לשכפל עונשים בין נאשמים, אלא מתחשבת בנסיבות הספציפיות של כל מקרה, הן הקשורות לעבירה והן למבצע הספציפי. המבקש השווה את עניינו למקרה קודם (פרשת דה ליון), וטען כי גזר הדין באותו מקרה מציב רף עליון לעבירות דומות. עם זאת, זוהו הבדלים: על הנאשם נגזרו 12 חודשי מאסר בשל עקרונות ונסיבות משפטיות מסוימות, לרבות גישה הדרגתית להחמרת הענישה ותחילת ריצוי עונש עבודות שירות. לעומת זאת, המבקש הורשע בעבירות נוספות ובנסיבות מעט שונות. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המבקש לרף ענישה מקל בשל היעדר פגיעה ממשית בקורבן, תוך שהוא מדגיש את פוטנציאל המסוכנות ואת הצורך במיגור עבירות חמורות אלה. בית המשפט הגיע למסקנה כי פסקי הדין שקלו כראוי את כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות נסיבות אישיות. משכך, הבקשה נדחתה, והמבקש חויב להתחיל לרצות את עונשו כמתוכנן.