ת"א 2323/00

תקציר

התובעת, שסבלה ממומים ברחם עקב צריכת תרופת האסטרוגן הסינתטי דיאתילסילבסכולסטרול (DES) על ידי אמה במהלך ההיריון, תבעה פיצויים מיצרן התרופה וממשרד הבריאות. התביעה, שהוגשה בשנת 2000, נתקלה בהגנת התיישנות. התובעת טענה כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות משנת 1998, עת נודע לה לראשונה על רשלנותם הנטענת של הנתבעים ולא ממועד אבחנתה בשנת 1980 כבת DES. בית המשפט בחן את המסגרת המשפטית ומצא כי כלל הגילוי המאוחר לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל רק על גילוי עובדות הקשורות לנזק, ולא על רשלנות. מאחר שהתובעת הייתה מודעת לנזקה, לסיבתו ולזהות הפוגע בשנת 1980, כלל הגילוי המאוחר אינו חל על יסוד הרשלנות במקרה זה. זאת ועוד, מידת הגילוי הנדרשת לרכיב הרשלנות היא ראשונית ומזערית, ודי היה בגילוי נזקיה של התובעת בשנת 1980. עוד קבע בית המשפט כי אי ידיעתה של התובעת את העובדות המהוות רשלנות אינה בשליטתה, במיוחד נוכח היכרותה עם בנות DES אחרות וזמינות הספרות הרפואית בנושא. גילוי תביעות מוצלחות בארה"ב נגד יצרני DES לא נמצא כעובדה המהווה עילת תביעה, אלא כאינדיקציה לזכות משפטית. לבסוף, נדחתה טענת התובעת כי נסיבות נזקה קבעו את כללי "הדבר מדבר בשמה" ו"הדבר מסוכן", שכן כללים אלה מיועדים למקרים בהם התובעת אינה יודעת את עובדות הרשלנות. ככלל, בית המשפט קבע כי התובעת לא פעלה באופן סביר בגילוי העובדות ודחה את התביעה מחמת התיישנות. התובע חויב בתשלום שכר טרחת הנתבעים.