בג"צ 244/00

תקציר

פסק הדין, שניתן על ידי השופט ט' אור, עוסק בחוקיותן של שלוש החלטות שהתקבלו במועצת מקרקעי ישראל בנוגע לשינוי ייעוד קרקע חקלאית לתעשייה ולמגורים. על החלטות אלה, הידועות כהחלטות 717, 727 ו-737, ערערו על שתי טענות משפטיות עיקריות: ראשית, שהן ניתנו ללא סמכות מתאימה שכן הן מהוות "הסדרים מקדמיים" שרק הכנסת יכולה לאשר; ושנית, שהם היו בלתי סבירים ולכן יש לבטלם. בית המשפט מצא כי למועצת מקרקעי ישראל יש סמכות לקבל החלטות אלה, בהתחשב בסמכויות הנרחבות המוקנות בחוק מינהל מקרקעי ישראל, המתיר למועצה לקבוע את מדיניות הקרקע. עם זאת, באשר לסבירות, הסכים בית המשפט עם העותרים ועם עמדתה הנוכחית של המדינה, שהושפעה מדו"ח בין-משרדי (דו"ח מילגרום) שהמליץ על שינויים בהחלטות אלה. בית המשפט הגיע למסקנה כי כל שלוש ההחלטות אכן בלתי סבירות ובטלות, בעיקר משום שהן מעניקות הטבות בלתי מידתיות לחוכרים חקלאיים על חשבון שיקולים רחבים יותר של שוויון חברתי ותכנוני. בהחלטה צוין כי בעוד שניתן להצדיק תמריצים לשינוי ייעוד קרקע כדי להתמודד עם מצוקת הדיור, היקף ההטבות שניתנו היה מופרז ויצר בעיות של צדק חלוקתי. בית המשפט גם הכיר בצורך בהוראות מעבר לניהול ההשפעה של פסק דין זה על עסקאות קיימות עד לקביעת מדיניות חדשה על ידי מועצת מקרקעי ישראל. פסק הדין דחה את העתירות האחרות כמיותרות לאור ביטול ההחלטות.