ת"פ 51913-06-14

תקציר

**ניתוח משפטי: מדינת ישראל נ' עמראן עבאסי (ת"פ 51913-06-14)** **מבוא:** החלטה זו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בפני כבוד השופט כרמי מוסק, עוסקת בטענה מקדמית שהועלתה על ידי בא כוח הנאשם, לפיה יש למחוק חלק מכתב האישום שהוגש כנגד מרשו. הנאשם, מר עמראן עבאסי, מואשם בשתי עבירות: לקיחת שוחד וסחיטה באיומים. טענת ההגנה היא כי שתי העבירות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, הן מבחינת העובדות הנטענות והן מבחינת אופי העבירות עצמן. המאשימה, לעומת זאת, טוענת כי כתב האישום מציג התפתחות עובדתית, שבה התחילה בנסיבות המקימות עבירת שוחד, והתפתחה בהמשך לעבירת סחיטה באיומים, וכי אין כל מניעה להאשים את הנאשם בשתי העבירות. **ניתוח משפטי:** 1. **הגדרת עובד ציבור:** * אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם נחשב ל"עובד ציבור" לצורך העבירות המיוחסות לו. מעמדו נובע מעיסוקו כמודד בחברה פרטית המועסקת על ידי עיריית ירושלים לצורך ביצוע מדידות במבנים, לרבות בדיקת חריגות בנייה. מעמד זה מהווה תנאי הכרחי להרשעה בעבירות של לקיחת שוחד במסגרת תפקידו. 2. **עבירת לקיחת שוחד:** * **הוראות החוק:** עבירת לקיחת שוחד מוגדרת בסעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. * **נסיבות המקרה:** על פי כתב האישום, הנאשם פנה למתלוננים, הציג מצג שווא בדבר קיומן של חריגות בנייה וצו הריסה, והציע את "סיועו" בסגירת תיק בעירייה תמורת סכום כספי. הנאשם אף קיבל חלק מהסכום. * **התמודדות עם טענת "הבטחת כזב":** טענת ההגנה הייתה כי הבסיס לבקשת השוחד הייתה הבטחת כזב, שכן לא היה תיק פתוח כנגד המתלוננים בעירייה. בית המשפט דחה טענה זו באופן חד משמעי, והסתמך על סעיף 294(ד)(2) לחוק העונשין. סעיף זה קובע כי בית המשפט לא ייזקק לטענה שהלוקח לא עשה, או אף לא התכוון, או לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה שבגינה ניתן השוחד. כלומר, גם אם ה"שירות" שהנאשם הציע לא היה בר ביצוע או לא היה קיים כלל, עצם הבקשה והקבלה של תמורה כספית עבור פעולה הקשורה לתפקידו כעובד ציבור, די בהם כדי להקים את עבירת השוחד. * **החידוש המשפטי:** עיקר החידוש המשפטי בנוגע לעבירת השוחד כאן הוא הדגש על הוראת סעיף 294(ד)(2) לחוק העונשין. בית המשפט מבהיר כי די במצג שווא, באיום (גם אם אינו מבוסס על עובדות אמיתיות), ובקשת תמורה עבור פעולה הקשורה לתפקידו, כדי לבסס אישום בשוחד, מבלי שיהיה צורך להוכיח את יכולתו או כוונתו לבצע את הפעולה המוצעת. 3. **עבירת סחיטה באיומים:** * **הוראות החוק:** עבירת סחיטה באיומים מוגדרת בסעיף 428 לחוק העונשין. * **נסיבות המקרה:** לאחר שהנאשם הציע את "סיועו" בתמורה כספית, הוא השמיע איומים כלפי המתלוננים. איומים אלה כוונו להניעם לשלם את הסכום שדרש. כאשר המתלוננים לא שילמו את מלוא הסכום, הנאשם איים עליהם כי ידאג שייפגעו כתוצאה מהתיק ש"קיים" כנגדם בעירייה. * **התפתחות עובדתית:** בית המשפט קובע כי עבירת הסחיטה באיומים התגבשה בהמשך מעשיו של הנאשם, וכי האיומים שהשמיע היו במטרה להניע את המתלוננים לשלם את השוחד. 4. **כפיפותן של שתי העבירות:** * **הטענה המשפטית:** טענת ההגנה המרכזית היא כי אין לאפשר הגשת כתב אישום בשתי עבירות אלו במקביל, בשל אופיין הסותר לכאורה. * **קביעת בית המשפט:** בית המשפט דוחה טענה זו וקובע כי אין סתירה בין שתי האישומים. המצב שתואר בכתב האישום מתאר התנהלות דינמית: הנאשם, אשר ביקש שוחד, הפעיל לחצים על נותן השוחד כדי שישלם סכום גבוה יותר. במקרה זה, האיומים שימשו ככלי לחץ להבטחת קבלת השוחד, או חלק ממנו, או אף להגדלת הסכום. * **העיקרון המשפטי:** בית המשפט מבהיר כי מבקש שוחד, לאחר שהגיע להסכמה עקרונית בדבר עצם מתן סכום מסוים, יכול להפעיל לחצים על נותן השוחד כדי לקבל סכום גבוה יותר. האיום להשלכות שליליות (גם אם אינן מבוססות) משמש ככלי סחיטה, אשר במקרה זה נועד להבטיח את קבלת הסכום הכספי שהוגדר כשוחד. * **חידוש משפטי:** הדגש כאן הוא על ההבנה כי עבירות של שוחד וסחיטה באיומים אינן בהכרח סותרות זו את זו, אלא יכולות להתקיים במקביל ואף להזין זו את זו. האיום (סחיטה) יכול להיות אמצעי להשגת השוחד, ובכך ליצור שרשרת עבירות המתבססת על פגיעה בטוהר מידות ובחופש הרצון של האזרח. **מסקנה:** בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את בקשת ההגנה למחיקת אחד מכתבי האישום. נקבע כי עובדות כתב האישום, כפי שהוגשו, מקימות לכאורה את שתי העבירות המיוחסות לנאשם – לקיחת שוחד וסחיטה באיומים. ההחלטה מדגישה כי הדרישה לתשלום עבור פעולה הקשורה לתפקיד עובד ציבור, גם אם הבטחת הפעולה הינה כוזבת, מהווה עבירת שוחד. כמו כן, נקבע כי האיום על פגיעה כתוצאה מ"תיק" בעירייה, המכוון להניע את המתלוננים לשלם את הסכום הנדרש, מהווה עבירת סחיטה באיומים. בית המשפט קבע כי אין סתירה בין שני האישומים, שכן האיום יכול לשמש ככלי להבטחת קבלת השוחד. ההחלטה מהווה אישור לעמדת התביעה כי ניתן להאשים אדם בשתי העבירות הללו במקביל, כאשר ההתנהלות מציגה התפתחות עובדתית של שימוש באיום ככלי להשגת טובת הנאה אסורה.