עש"א 25321-01-12

תקציר

פסק הדין הנדון הוא דחיית ערעור על פסק דינו של המפקח על מקרקעי מחוז תל אביב, אשר דחה בעבר את בקשת המערערים למתן צו מניעה שיאסור על המשיבים 1 עד 4 להחנות מספר כלי רכב בחצר ביתם המשותף בו זמנית. המערערים, בעלי הדירות בבית המשותף, טענו כי שיטת החניה הנוכחית, שכללה חסימת מכוניות חונות קודמות כדי להגיע לחניות מאוחרות יותר, אינה מהווה שימוש סביר בנכס וגורמת להן אי נוחות. הם הציעו פתרון חלופי של מכפילי חניה, אך סורב על ידי המשיבים. המשיבים טענו כי שיטת החסימה היא שימוש סביר ומספק בנכס, במיוחד נוכח מצוקת החניה באזור המסחרי, והיא קיימת מזה כ-50 שנה. המפקחת אימצה את טענת המשיבים וקבעה כי השימוש שעשו המערערים בנכס לא נמנע וכי הנוהג ארוך השנים נעשה בהסכמת כל השוכרים. ממצא זה התבסס גם על העובדה שלא היו מקומות חניה ייעודיים בבניין. ערכאת הערעור הסכימה עם פסק דינו של הממונה, והדגישה כי אין להקל ראש בקביעות העובדתיות שנקבעו. בית המשפט דן בפסיקה אליה הפנו המערערים, אך מצא אותה נבדלת מהמקרה הנוכחי. הודגש כי שיטת החסימה הייתה מוסכמת על ידי כל הדיירים במשך שנים רבות ולכן מהווה שימוש סביר ברכוש המשותף. כמו כן, אישר בית המשפט את החלטת הממונה שלא לתת פסק דין נגד המשיבים 5 עד 10, שלא השתתפו באופן פעיל בדיונים. הערעור נדחה, והמערערים חויבו בתשלום שכר טרחת עורך הדין של המשיבים.