עמ"ה 807/06

תקציר

בית המשפט מצא כי יש לקרוא את סעיף 245(א) לפקודת מס הכנסה, השולל ניכוי מס אלא אם כן הותר במפורש בחוק, יחד עם סעיף 17. משכך, נישומים רשאים לנכות הוצאות שהוצאו בהפקת הכנסה, אלא אם הוכח אחרת. בתוך כך, על הנישום להוכיח כי הוצאות אלו אכן מניבות פרי, ולא הוצאות הוניות. באשר להוצאות בגין לימודים אקדמיים, קבע בית המשפט כי הן בדרך כלל הוצאות הוניות, ואינן ניתנות לניכוי. היוצא מן הכלל היחיד הוא אם הלימודים הם לנוחיות המעסיק, שהוא תקן שקשה לעמוד בו. נטל ההוכחה מוטל על הנישום. קביעה זו התקבלה לאחר בחינת מבחנים ועקרונות שונים שנקבעו בפסקי דין קודמים, המבחינים בין הוצאות לשם הנאה אישית לבין הוצאות לנוחיות המעסיק. אלה כוללים את אופי ההוצאה, המבחן האובייקטיבי ומבחן התנאים המצטברים. שיקולי מדיניות משקללים גם את הצד של אי ניכוי הוצאות לימוד אקדמיות, שכן המחוקק בחר בגישה של זיכוי מס במקום. בית המשפט הכיר בכך שבעוד שתיאורטית ניתן לראות בהוצאה כהוצאה פירותית הניתנת לניכוי בהקשר משפטי אחר, יש לכבד את בחירתו של המחוקק, במיוחד כאשר מדובר במדיניות מיסוי. גם טענתה החלופית של המערערת, לפיה יש לנכות הוצאות מעורבות עד למנת הפירות, נדחתה. הוצאות אלה אינן ניתנות בדרך כלל לניכוי, והוצאות לימודי תואר אינן ניתנות להפרדה ברורה בין הוצאות הוניות להוצאות פירות. בסיכומו של דבר, הערעור נדחה, והמערער חויב לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 10,000 ₪, בתוך 30 יום.