ע"ז 72401-01-18

תקציר

בית המשפט דן בשתי צוואות שהותיר אחריו המנוח במהלך חייו. הצוואה המאוחרת היא צוואה של שני אנשים. עם זאת, בית המשפט מוצא כי הצוואה אינה מקיימת דרישה בסיסית בכך שהמנוח לא הצהיר בפני העדים כי המסמך הוא אכן צוואתו. יתר על כן, תצהירי העדים נוסחו באופן כללי ביותר ולא אישרו כי המנוח הצהיר על הצוואה. חקירתם הנגדית של העדים לא סיפקה תובנה נוספת על תהליך עריכת הצוואה ועל כוונת המנוח. בית המשפט מגיע למסקנה כי העדים לא הצליחו לשכנע איש כי הצוואה משקפת את כוונתו האמיתית של המנוח. לפיכך, בית המשפט מחליט כי הצוואה המאוחרת אינה מקיימת דרישה עקרונית ואינה יכולה להיחשב כצוואה תקפה. בית המשפט בוחן גם את הצוואה הקודמת שהותיר אחריו המנוח. התובע התכוון תחילה להתנגד לצוואה זו בהתבסס על מספר טענות. עם זאת, במהלך הדיון הודיע עורך דינו של התובע כי העילה היחידה להתנגדות היא קיומה של הצוואה המאוחרת. מאחר שהצוואה המאוחרת נמצאה פסולה, ביקש עורך הדין כי הצוואה המוקדמת תצא לפועל. עורך דינם של הנאשמים הסכים והצהיר כי הם מוותרים על חקירת עדי הצוואה הקודמת. בהינתן הסכם זה, בית המשפט מחליט שלא לדון בטענות אחרות נגד הצוואה הקודמת ומורה על ביצועה. לבסוף, בית המשפט מורה לנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט מופחתות בסך 15,000 ₪ בתוך 30 יום, וקובע כי ניתן לפרסם את ההחלטה תוך השמטת פרטים מזהים.