ע"א 33606-01-11

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בסיווגה של החלטת בית המשפט לדחות בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה מתוקן, והאם ניתן לערער על החלטה זו כעניין של זכות או אם יש צורך בבקשה למתן רשות ערעור. מדובר בתובע נוסף שקיבל חופשה להצטרף לתביעה קיימת אך לא עמד במועד האחרון שהציב בית המשפט להגשת כתב תביעה מתוקן. לאחר מכן הגיש התובע בקשה להארכת מועד, אשר נדחתה על ידי בית המשפט. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שאי עמידה במועד האחרון משמעותה שכתב התביעה המקורי עדיין מחייב, והתובע לא נחשב צד לתביעה. דחיית הבקשה להארכה התבססה על מספר גורמים: השיהוי היה משמעותי, מיוחס לטעות משרדית, והתיק היה בשלב מתקדם. עוד ציין בית המשפט כי קבלת הבקשה תסבך את הדיון. התובע ערער על החלטה זו ישירות, מבלי שהגיש בקשה למתן רשות ערעור. עם זאת, הערעור נדחה מאחר שבית המשפט קבע כי החלטה כזו נחשבת ל"החלטה אחרת", המחייבת בקשת רשות ערעור. בית המשפט קבע כי מהות ההחלטה, ולא הנימוקים העומדים מאחוריה, קובעים את סיווגה. זאת ועוד, טענו המשיבים כי ההתייחסות לתקופת ההתיישנות בפסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר היא אוביטר, ומשכך, טענת התובעים כי דרכם להגשת תביעה חסומה אינה תקפה. עוד צוין בפסק הדין כי עמדת התובעים הייתה סותרת, שכן במקביל טענו כי ההחלטה לצרף אותם כצד הייתה אפקטיבית תוך שהם טוענים כי הבקשה להארכה כולה היא ההליך העיקרי. לבסוף, בית המשפט הציע כי התובע יוכל לעתור להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, אך לא ציין עמדה לגבי תוצאת בקשה כזו. הערעור נדחה, ובית המשפט לא פסק הוצאות למי מהצדדים, שכן השאלה עלתה מיוזמת בית המשפט. החלטה זו ניתנה ביום 19.6.2011.