ת"א 1167/01

תקציר

התובעים, שבבעלותם חלקות הכוללות ביתנים וחצרות באזור התעשייה באילת, ביקשו לרשום את זכויות הבעלות שלהם. הם גם ביקשו פיצויים מהנתבעת, עיריית אילת, בגין רשלנותה באי רישום זכויות אלה. החלקות המדוברות היו חלק ממכלול גדול יותר שהוחכר לעירייה על ידי מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) בשנת 1962, שחולק אז לחלקות קטנות יותר שנבנו עליהן ביתנים. חלקות אלה הוחכרו לאחר מכן לאנשים פרטיים. במהלך השנים מכרו החוכרים המקוריים את זכויותיהם לאחרים, לרבות התובעים, אך העירייה לא רשמה העברות אלה. בית המשפט מצא כי החזקתם של התובעים בנכסים הייתה כדין, בהתבסס על הסכמים בכתב בין העירייה לבין החוכרים המקוריים, וכי הסכמים אלה כללו ככל הנראה גם את העברת הביתנים וגם את החלקות הסמוכות. עם זאת, בשל אי רישום ההעברות על ידי העירייה, לא ניתן היה להפיק הסכמים אלה. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת התובעים כי ההסכמים נערכו ואבדו מאוחר יותר, וכי היעדר רישומים בכתב על ידי העירייה נעשה בחוסר תום לב. לפיכך, היעדר ראיות בכתב לא שלל את תוקפם של ההסכמים. בבואו לפרש את ההסכמים, קבע בית המשפט כי סביר להניח שהם כוללים את העברת החלקות הסמוכות לביתנים, אם כי התובעים נדרשו לשלם תשלומים נוספים עבור מגרשים אלה. עוד קבע בית המשפט כי לעירייה הייתה חובה חוזית לרשום את זכויותיהם של הרוכשים הראשונים, אותה לא מימשה בפועל. העירייה אמנם לא נדרשה לרשום את זכויותיהם של הרוכשים הבאים, לרבות התובעים, אך הייתה לה חובה ציבורית לעשות כן. כסעד קבע בית המשפט כי התובעים זכאים לרישום זכויותיהם, ובלבד שישלמו תשלומים נוספים עבור החלקות. לתובעים ניתנה הזכות להגיש בקשה למינוי כונס נכסים שיקל על הליך הרישום אם העירייה לא תשתף פעולה. העירייה נדרשה גם להתיר לתובעים לפצל את נכסיהם, אך בקשות אחרות לפיצויים ותובעים נוספים נדחו. כל צד היה אחראי להוצאותיו המשפטיות.