בר"ע 25840-10-14

תקציר

בפסק דין זה מקבל בית הדין את ערעור המוסד לביטוח לאומי בעניין הערכת פגיעה בעבודה וקביעת נכות לאחר מכן. פסק הדין, המתבסס על הוראות סעיפים 118 ו-120 לחוק הביטוח הלאומי, מדגיש כי ניכויים בגין תנאים מוקדמים בקביעת נכות דורשים הוכחה למצבו של המבוטח טרם אירוע העבודה. בהתייחס לפרשות מרגוליס וסועאד, הוא מבהיר את הצורך להצביע על כמה מהמוגבלות נובעת ישירות מסביבת העבודה לעומת גורמים שאינם קשורים, כגון הרגלים אישיים כמו עישון. בית המשפט מדגיש את תפקידה של הוועדה הרפואית בהבחנה מדויקת בין ההשפעות של גורמים הקשורים לעבודה ושאינם קשורים לעבודה בהערכות נכות, תוך שימוש בעקרונות פסיקה מבוססים. במקרה ספציפי זה, למרות שליקוי השמיעה של המשיב הוכר כפגיעה בעבודה, קבעה הוועדה כי רק חלק קטן מהנכות (10%) נבע מתנאי עבודה, במידה רבה על סמך ראיות לליקוי שמיעה קיים בילדות. מאחר שלא נפלה טעות משפטית בשיקול דעתה של הוועדה באשר למידת הסיבתיות של נכות מגורמי עבודה, הערעור מתקבל והופך את החלטת בית הדין האזורי להטיל הוצאות משפט על המוסד. פסק הדין מחזק את העיקרון לפיו בעוד שההכרה בפגיעה בעבודה מכירה בהתרחשות האירוע ובהשפעתו הפוטנציאלית, היא אינה מתורגמת אוטומטית לפיצוי יחסי בגין כל הליקויים הנובעים מכך, אלא אם כן ניתן לייחס אותם ישירות לתנאי העבודה.