ע"א 1053/14

תקציר

בית המשפט מקבל את מסקנות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומאמץ אותן לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, עם כמה הבהרות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על הראיות שנשמעו, ולא הותיר מקום להתערב בממצאיו העובדתיים. החשד הסביר כלפי המערער, הנובע מהעדויות והראיות שהוצגו, לרבות הקלטות, היה מוצדק. זאת ועוד, בית המשפט מסכים עם הערכתו של בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לייחס את בעיותיו הבריאותיות של המערער למעצרו השני. אמנם מכירים בתחושות הסובייקטיביות של פגיעה ועלבון שחווה המערער, אך אין בהן די כדי להצדיק את טענתו, מה שמוביל את בית המשפט לדחות את הערעור. המשטרה אינה פטורה מהתנהלות חקירה רשלנית, אך המערערת לא הוכיחה רשלנות כזו במקרה זה. טענותיו בדבר הצגת מידע חלקי וניסיונות הפללה מצד המשטרה לא הוכחו. בנוסף, לא הוכח הקשר הסיבתי בין מעצרו השני לבין ההידרדרות הנפשית, הפיזית והכלכלית לכאורה. בית המשפט מתחמק מסוגיית הדלפות המשטרה לתקשורת בנוגע למעצר, שכן המערער לא הוכיח די הצורך את הקשר הסיבתי של הנזק הנטען למעצר. פסק דינה של השופטת ברק-ארז נתמך על ידי השופטים א' חיות וא' ברון. לפיכך, הערעור נדחה, ולא ניתן צו להוצאות בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער.