עת"מ 43933-01-21

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית העתירה מכמה טעמים. ראשית, היו צדדים שאינם נכללים שעלולים להיפגע מקבלת העתירה, המהווה עילה מספקת לדחייה על פי הדין המינהלי. שנית, השופט בחר שלא לגבור על שיקול דעתן של רשויות התכנון שעל החלטותיהן מערערים, שכן התערבותו של בית המשפט במקרים כאלה מוגבלת למקרים של פגמים בהחלטה התכנונית. השופט לא מצא עילה להתערב במקרה זה. ההחלטה נשוא הערעור התבססה על שיקולים תכנוניים מקצועיים ולא נפלו בה פגמים בתהליך או בתוצאה. באשר לטענותיהם הספציפיות של העותרים פירט השופט שתי נקודות עיקריות. הראשון התייחס להקצאת מגרשי פיצויים במרחק ממחלקת המקור. השופט אישר את החלטת רשויות התכנון, שכן היא נומקה משיקולי תכנון ויעילות. רוב בעלי הקרקעות הפרטיים קיבלו מגרשים בגבולות אדמתם המקורית, והקצאת החלקות הנותרות למדינה שירתה את האינטרס הציבורי ואת פיתוח התוכנית. זאת ועוד, קיבלו העותרים שני מגרשים ללא תשלומי איזון, שלא היו בגבולות החלקה המקורית. השופט הגיע למסקנה כי הקצאת מגרשים מרוחקים כרוכה בהיגיון תכנוני ואין להפריע לה. הנקודה השנייה התייחסה לאחוז הקצאת הקרקע לצורכי ציבור, שלטענת העותרים עולה על 40% ומהווה "הפקעה". השופט התייחס למקרים קודמים שבהם הוראות של עד 58% נחשבו קבילות ולא ביטלו את התוכניות המדוברות. הפנייה הראויה במקרים כאלה היא הליך פיצוי ולא ביטול התוכנית. השופט דחה גם טענות אחרות שהעלו העותרים, ובהן היעדר הנמקה וחלוקת חלקות לא שוויונית, שכן הן לא היו משכנעות ולא הוכיחו פגמים כלשהם המצדיקים התערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים. לפיכך נמחקה העתירה, והעותרים חויבו לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין.