ע"א 3603/95

תקציר

עניינו של המקרה נסוב סביב ערעור על החלטת הממונה, בדבר קביעתו הסדר כהסדר מגביל לפי סעיף 43 לחוק. המשיב טען כי יש לדחות את הערעור מאחר שהמחוקק לא העניק זכות ערעור על החלטה כזו, וגם רשות ערעור לא התבקשה ולא ניתנה. בית המשפט בחן את הדינים הרלוונטיים ומצא כי בעוד שחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים מאפשר לערער על החלטת ביניים ברשות, סעיף 39 לחוק מעניק זכות ערעור על צווי ביניים. בית המשפט פירש דינים אלה כך שגם למערער וגם למשיב צריכה להיות זכות ערעור, שכן אין להפלות בין השניים. לגופו של ערעור, דחה בית הדין את בקשת הממונה מטעמים פרוצדורליים, בקובעו כי הקביעה בדבר התקשרויות נוספות אינה יכולה להיעשות כלאחר יד. בית המשפט, לאחר שמיעת הטענות, דחה את הערעור בנימוק נפרד שהעלה המשיב. השופט קבע כי לא ניתן ליתן צו ביניים בערעור על החלטה שניתנה לפי סעיף 43(א)(1) לחוק, שכן הוא אינו מבטיח כל מימוש של ההליך העיקרי. השופט התייחס לתקדימי עבר שקבעו כי צווי מניעה זמניים אינם ניתנים בדרך כלל אלא אם הם לצד התביעה שהם משרתים, ובמקרה זה סמכויותיו של הממונה הן אופרטיביות בעיקרן. יתר על כן, החלטות אלה של הממונה, אם יאושרו על ידי בית המשפט, עשויות לשמש נדבך חשוב בפתיחת הליכים פליליים או אזרחיים. לפיכך, הבקשה לצו ביניים לא הייתה צפויה לשאת תוצאות אופרטיביות כלשהן ולכן נדחתה. גם הערעור נדחה, והמנכ"ל חויב לשלם למשיב שכר טרחת עורך דינו בסך 10,000 ₪.