ע"א 3912/90

תקציר

במקרה דנן התייחס בית המשפט העליון לסכסוך בין חברה בלגית (המערערת) לבין חברה ישראלית (המשיבה) בנוגע לעסקה של מגפי ג'ינס אשר נמצא כי הם מפרים סימן מסחר אמריקאי. המערערת רכשה מגפיים אלה עבור לקוח אמריקאי, אך עם הגעתם עיכב המכס את המשלוח בשל הפרת סימני מסחר. הסוגיה נסובה סביב השאלה מי אחראי לפיקוח על הסימן המסחרי ולהפסד הכספי שנגרם כתוצאה מכך לאחר שהלקוח האמריקאי קיבל את המגפיים במחיר מוזל. הערכאה הנמוכה יותר דחתה את טענת המערערים, והטילה עליהם את נטל ההתעלמות מהפרת סימן המסחר. עם זאת, בית המשפט העליון דן בהרחבה באחריות על פי חוקי המכר הבינלאומי של טובין ועקרונות תום הלב בחוזים. בית המשפט הגיע למסקנה ששני הצדדים לא פעלו בתום לב ולכן הם אחראים הדדית לנזקים. בית המשפט ניתח את המסגרות המשפטיות, וציין כי חובת המוכר כוללת בדרך כלל אספקת טובין ללא תביעות צד שלישי, כגון זכויות סימן מסחר. עם זאת, קיימים חריגים אם הקונה ידע או היה צריך לדעת על בעיות כאלה. מקרה זה כלל במיוחד שיקולים של סעיף 42 לאמנת וינה ועקרונות שונים, כגון חוסר תום לב הדדי ואי שיתוף פעולה, שהיו מרכזיים בהחלטת בית המשפט. פסק הדין הסופי הורה כי שני הצדדים יתחלקו בשווה בנזקים, נוכח כישלונם ההדדי למנוע את הנושא בשיתוף פעולה. בהתנגדותו של השופט א' גולדברג הודגש כי הרוכש היה מודע לסיכונים ונטל אותם במשתמע, ולכן עליו לשאת באחריות מלאה. בסופו של דבר, דעת הרוב של בית המשפט הדגישה את הצורך בשיתוף פעולה ותקשורת בין צדדים בעסקאות בינלאומיות כדי למנוע מלכודות כאלה.