ע"א 4397/97

תקציר

שני ערעורים אוחדו בתיק זה, שניהם נוגעים לפסק דין לטובת התובעים/משכירים בתביעת פינוי וסילוק שהוגשה נגד הנתבעים/השוכרים. השוכרים לא שילמו דמי שכירות במשך שנים רבות, ערכו שינויים בנכס המושכר והשתמשו בו למטרה אחרת מזו שהוסכמה בחוזה השכירות. בית משפט קמא פסק לטובת התובעים בכל שלוש עילות הפינוי ודחה את בקשת הדיירים לסעד מן היושר. בערעור הראשון, 4369/97, שהגישו הדיירים, נטען כי שגה בית משפט קמא בכך שלא העניק להם סעד מן היושר. הערעור השני, 4397/97, שהוגש על ידי המשכירים, ביקש תוספת שכר טרחת עורך דין והשבת הנכס המושכר למצבו הקודם. ערכאת הערעור דחתה את הערעור הראשון, וקבעה כי התנהגותם התוקפנית והבלתי חוקית של השוכרים משקללת כדי להעניק להם סעד מן היושר, במיוחד כאשר טענות המשכירים היו מוצדקות. יתר על כן, התנהלות הדיירים במהלך המשפט, שהייתה כרוכה בחוסר אמת, פעלה גם נגדם. בית המשפט קיבל את הערעור השני, וחייב את השוכרים לשלם למשכירים 18,900 שקל דמי שכירות שלא שולמו, וכן להשיב את הנכס המושכר למצבו הקודם. כמו כן חויבו השוכרים לשלם למשכירים שכר טרחת עורכי דין ושכר טרחת משפט. השופטת גילאור הביעה ספקות מסוימים לגבי חומרת ההפרות של השוכרים, אך בסופו של דבר הסכימה עם התוצאה והדגישה את הזמן שחלף מאז הגשת התביעה ואת יכולתם של השוכרים להפיק רווח מהנכס בתקופה זו. החלטת בית משפט השלום בחיפה אושרה אפוא, והערעורים פסקו לטובת התובעים/בעלי הדירות.