ת"א 10790-09-11

תקציר

המחלוקת בין התובעים, שהם עורכי דין נשואים, לבין העירייה הנתבעת מתמקדת בשני נושאים עיקריים. ראשית, יתרת החוב של התובעים בגין צריכת מים, ושנית, הליכי הגבייה המנהליים שיזמה העירייה לגביית חוב יתרת חוב הנובע מדו"ח עבירת חניה. התובעים טענו כי העירייה הפרה הסכם להסדרת חוב המים שלהם ונקטה בשיטות חיוב לא נאותות. הם ערערו גם על תוקפו של כרטיס החניה ועל הליך הגבייה המנהלי שבא בעקבותיו. בסוגיית חובות המים, השופט מצא כי טענות התובעים אינן משכנעות וברובן אינן נתמכות בראיות. טענתם כי העירייה לא הצליחה לאפס את החוב בהתאם להסכם הופרכה בהתכתבויות של התובעים עצמם, שלא הזכירו הפרה כזו. יתר על כן, הגרסאות המשתנות של התובעים לגבי תנאי ההסכם ערערו את אמינותם. השופט דחה גם את טענות התובעים בדבר מד מים לא תקין לכאורה וחיובים בלתי מורשים, בשל חוסר ראיות. באשר לדו"ח החניה קבעה השופטת כי התובעים אמנם אינם יכולים לערער על חוקיות הכרטיס עצמו, שכן הוא שולם, אך הם יכולים לערער על הליך הגבייה המנהלי. השופטת קיבלה את טענת התובעים כי לא קיבלו הודעה כדין על עבירת החניה, שהיא מסמך מהותי הפותח בהליך פלילי. כתוצאה מכך, הגבייה המנהלית שבאה לאחר מכן, לרבות הטלת עיקולים מרובים על חשבונות הבנק של התובעים, הוגדרה כבלתי חוקית. השופט פסק לתובעים פיצוי כספי בסך 10,000 שקל וכן הורה לעירייה לכסות את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין של התובעים.