עא"ח 1016/01

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לסכסוך בין שתי נשים, נורית וימן, אלמנתו של בני וימן המנוח, ונאוה ברזילי, הטוענת כי הייתה בת זוגו הידועה בציבור של בני וימן. שתי הנשים ערערו על החלטת הממונה על הגמלאות במשרד האוצר בנוגע לתשלומי הפנסיה בעקבות מותו של וימן. בית המשפט המחוזי בחיפה פסק לטובת וימן, מה שהוביל את ברזילי לנסות להגיש ערעור. כאן עולה הסוגיה שעל הפרק. ערעורה הראשוני של ברזילי לא היה מנומק, ונשלח בפקסימיליה למזכירות בית הדין בתוך תקופת הערעור, כאשר ברזילי הסבירה כי תספק את הנימוקים לערעורה בשלב מאוחר יותר. מסמך זה לא נרשם כערעור, ובעקבות זאת ביקשה ברזילי הארכת מועד להגשת נימוקיה לערעור. רשם בית המשפט נעתר לבקשתו של ברזילי, מעשה שעליו ערער וימן. השאלה המרכזית בערעור הייתה האם החלטת הרשם להאריך את המועד להגשת ערעורה של ברזילי צריכה לעמוד בעינה. הערעור נדון בפני הנשיא ש' אדלר, שבסופו של דבר דחה את הערעור ואישר את החלטת הרשם. בהגיעו למסקנה זו, שקל הנשיא אדלר את העובדות, לרבות ייצוגה של ברזילי בהליכים הממושכים בבית הדין האזורי, מצבה הכלכלי הקשה והכוונה המפורשת שהפגינה ברזילי לערער על פסק הדין. אדלר סבר כי טובת הצדק משרתת בצורה הטובה ביותר את קבלת ערעורו של ברזילי וכי יש לפתוח את שערי בית המשפט בפני בעלי דין במצב זה. כמו כן, הדגיש אדלר את חשיבות השאלות המשפטיות העולות בהתדיינות ואת הצורך למצות את כל הטענות, במיוחד לאור העובדה שברזילי הביעה בבירור את כוונתה לערער בתוך תקופת הערעור. לפיכך, ההחלטה להאריך את המועד להגשת ערעור התקבלה, וערעורו של וימן על פסק דינו של הרשם נדחה.