ע"א 29777-03-16

תקציר

פסק הדין דן בשני ערעורים על תביעת פינוי שהגישה עירייה נגד יחידים המחזיקים שלא כדין בקרקע ציבורית כדי להחזיק בה. המשיבים טענו כי עומדת להם זכות להישאר במקרקעין על בסיס רישיונות שונים. עם זאת, השופטים פסקו לטובת העירייה, וקבעו כי המשיבים אינם מורשים להיות על הקרקע בשום צורה וכי לעירייה יש זכות לדרוש את מסירת הקרקע. השופטים דחו את טענת הרישיון מכללא, והדגישו כי מקרקעי ציבור זקוקים לנסיבות חריגות לצורך הכרה כזו – נסיבות שלא התקיימו במקרה דנן בשל תקופת החזקתם הקצרה יחסית של המשיבים (מקסימום 15 שנה), היעדר כל אינדיקציה להסכמת העירייה ואופייה הבלתי חוקי של בניית המשיבים, בין היתר. יתר על כן, קבעו השופטים כי גם אם יתקיימו נסיבות חריגות – דבר שהדגישו כי לא כך הדבר – עדיין לא יהיו המשיבים זכאים לכל פיצוי בגין השקעתם, שכן העירייה נקטה בצעדים לסילוק המשיבים ולא הסכימה להחזקתם. השופטים דנו גם בסוגיית דמי השימוש, היתרונות הפרוצדורליים והיעדר השבחה במקרקעין על ידי המשיבים, והצביעו כולם על דחיית כל פיצוי. בנוסף, השופטים לא מצאו בסיס לטענת המשיבים להפליה בהשוואה למקרה אחר (עניין צוויג) שבו העירייה פיצתה אדם אחר בנסיבות דומות. השופטים הגיעו למסקנה כי המקרה של צווייג שונה במהותו, בעיקר בשל ההבדל המשמעותי במשך ההחזקה. לבסוף, התייחסו השופטים לסוגיית מתן דיור זמני למשיבים לאחר ההפקעה וקבעו כי במקרה זה אין בכך צורך. ההחלטה הביאה לביטול הפיצוי שנפסק למשיבים על ידי הערכאה הנמוכה יותר, ולא נפסקו הוצאות לאור ההשלכות החברתיות.