ע"א 142/75

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת הנוגעת למועד הערכת שווי של פיסת קרקע לצורכי דמי רישום. המערערת, שרכשה את הקרקע מחברה, ביקשה כי שכר הטרחה יוערך על פי השווי בעת הסכם המכר, ולא לפי מועד ההעברה. התשובה דחתה את בקשתם, בנימוק של היעדר הסכם משפטי מחייב בין המערערת לבין המוכר משנת 1971, ובמקום זאת הצביעה על הסכם מאוחר יותר משנת 1973. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן לבית המשפט העליון, כאשר האחרון אישר את דחיית הערעור. הסוגיה הקריטית הייתה היעדר הסכם תקף בכתב כנדרש בחוק, ובכך בקשת המערערת אינה תקפה. בית המשפט העליון קבע כי ההסכם הנזכר בתקנה הרלוונטית חייב להיות מחייב מבחינה משפטית ועל סמך הראיות הקיימות, הסכם כזה לא היה קיים בשנת 1971. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש כי למשיב, זר לחוזה, עומדת הזכות לערער על תוקפו של ההסכם, מה גם שהוא לא פגע בזכויות הצד השלישי. באשר לערעור שכנגד, קיבל בית המשפט העליון את עתירת המשיב, והורה למערערת לשאת בהוצאות המשיב הן בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון. השופט ברנזון הוסיף דגש על תוקפו של ייפוי הכוח עצמו, שלמרות חוסר תקפותו הפוטנציאלי של ההסכם, עדיין ניתן לביצועו על ידי הגורם המוסמך.