רע"א 6706/95

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון מתייחס לקטין שנפצע קשה בתאונת דרכים ותבע פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. הנושא המרכזי היה קבילות חוות דעתו ועדותו של פיזיותרפיסט בדבר הצורך בטיפולי פיזיותרפיה לכל החיים עבור הנפגע, לרבות תדירות טיפולים אלה. בית המשפט המחוזי קיבל ראיה זו, אך בית המשפט העליון הפך החלטה זו. לדברי בית המשפט העליון, חוק הפיצויים ותקנותיו נועדו להסדיר את אופן הוכחת הסוגיות הרפואיות הקשורות לתובע, ולהבטיח שהן יוכחו על ידי מומחים שמונו על ידי בית המשפט ולא על ידי רופאים או מומחים מטעם הצדדים. מכיוון שטיפולי פיזיותרפיה נחשבים לנושאים רפואיים, הוכחתם חייבת לעמוד במסגרת החוקית שנקבעה. לפיכך, חוות דעתו של הפיזיותרפיסט לא הייתה קבילה כראיה. בית המשפט הבהיר כי רופאים יכולים להעיד על טיפולים קודמים שהעניקו לנפגע, אך עיקרון זה אינו חל על חוות דעת לגבי טיפולים עתידיים של הקורבן. בנוסף, בית המשפט ציין כי עלות טיפולי הפיזיותרפיה יכולה להעיד על ידי הפיזיותרפיסט או עדים אחרים, שכן הדבר אינו נחשב לעניין רפואי. פסק הדין מדגיש את חשיבות ההקפדה על המסגרת המשפטית להוכחת סוגיות רפואיות במקרים כאלה ומבהיר את תפקידם של מומחים ואנשי מקצוע רפואיים בהבאת ראיות רלוונטיות.