עת"מ 702-04-23

תקציר

פסק הדין דן בסוגיית הדיור הציבורי בישראל ובתנאים שצריכים להתקיים כדי להיות זכאי לה. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם העותרים, שירשו דירה ציבורית מהוריהם, זכאים להמשך השכירות. בית המשפט מגיע למסקנה כי העותרים אינם זכאים להמשך אכלוס דירת הדיור הציבורי שירשו מהוריהם. הסיבה לכך היא שהוריהם, הדיירים המקוריים, לא היו "זכאים" לדיור ציבורי בעת מותם, שכן הייתה בבעלותם דירה נוספת מאז 1989. על פי פסקי דין קודמים, זכאותו של יורש נגזרת מזכאותו של הדייר המקורי, ומאחר שההורים לא היו זכאים, ילדיהם אינם יכולים לרשת את הזכאות. זאת ועוד, העותרים עצמם אינם עומדים בדרישות הזכאות העצמאית, שכן לא הגישו את הבקשות הנדרשות. עם זאת, השופט מכיר במצבם האישי המורכב של העותרים ובהתנהלות הרשות להחמרת מצבם, וקובע כי יש לתת לעותרים 90 יום לפנות את הדירה ללא קנסות או הוצאות. תקופה זו מאפשרת להם להגיש בקשות לזכאות עצמאית לדיור ציבורי, אותן ישקול המשיב, בהתחשב בנסיבותיהם האישיות של העותרים. ככלל, העתירה נדחית, אך השופט מורה על עיכוב הפינוי כדי להתאים למצבם המורכב של העותרים.