עמ"נ 37365-02-11

תקציר

פסק הדין דן בסמכותו של שמאי מכריע לפסוק הוצאות בהליך שבפניו. המערערת טענה כי השמאי המכריע לא שקל שתי עסקאות שבוצעו בנכס בעת חישוב שוויו, ולכן ביקש להחזיר את שומת היטל ההשבחה לשמאי. בית המשפט הסכים כי אם העסקאות לא יובאו בחשבון כלל, תהיה זו החלטה בלתי סבירה, והורה לשמאי לבחון מחדש את שווי הנכס ואת משקל העסקאות, אם ישנן. עוד נקבע כי היה על השמאית המכרעת להציג את העסקאות עליהן הסתמכה בהחלטתה לצדדים מבעוד מועד, כנדרש בתקנות, שכן הייתה להן השפעה ממשית על תוצאת הסכסוך. חובה זו לא הייתה נתונה לשיקול דעת, ולכן התיק הוחזר לשמאי המכריע כדי לאפשר לצדדים לטעון את העסקאות ולתת חוות דעת שנייה. בית המשפט אף הסכים עם המערערת כי השמאי המכריע מהווה ערכאה מעין שיפוטית, ולפיכך בסמכותו להורות על הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך דין. סמכות זו נגזרת מאופיו של המוסד, כמו גם מהתקנות הרלוונטיות, המסמיכות את השמאי המכריע לפעול על פי תקנות סדר הדין האזרחי. זאת ועוד, שיקול הדעת הרחב הנתון לשמאי המכריע בדבר חלוקת שכרו מרמז על הסמכות לקבוע הוצאות לצדדים. החלטת ועדת הערר ההפוכה התבססה על הנחה מוטעית לפיה מוסד השומה המכרעת אינו מוסד מעין שיפוטי. בית המשפט הדגיש כי לכל רשות שיפוטית סמכות לפסוק הוצאות בהליך שבפניה, ובמקרה זה יש לזוכה ציפייה לגיטימית להשבת הוצאותיו. עם זאת, בית המשפט בחר שלא להתערב בהחלטת ועדת הערר שלא לפסוק הוצאות בגין ההליך שבפניה, שכן הוא קיבל חלקית את טענות המערער. לבסוף, קבע בית המשפט כי יש להחזיר את התיק לשמאית המכריעה על מנת שתתקן את החלטתה בהתאם להנחיות שניתנו, ותפסוק בחלוקת שכר טרחתה ובשאלת הוצאות הצדדים. המערער פסק 20,000 ₪ בגין הוצאותיו בערעור.