ת"א 35169-03-16

תקציר

הנתבעים השתמשו בחלק מסעיף 79 כחניון ציבורי. בעל הקרקע, התובע, הגיש תביעה נגד הנתבעים, בטענה שלא נתנו את הסכמתם לשימוש זה ודרש דמי שימוש. הנתבעים טענו כי התובעת או חברתה נתנו את הסכמתם המפורשת, או לחילופין, כי הייתה הסכמה שבשתיקה. בית המשפט מצא כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח הסכמה מפורשת, שכן הראיות בעניין זה לא היו משכנעות ולא היה מסמך בכתב המעגן את ההסכמה הנטענת. עם זאת, בית המשפט מצא את קיומה של הסכמה שבשתיקה. התובעת ידעה על השימוש שעשו הנתבעים בקרקע במשך שנים אך לא התנגדה ולא דרשה דמי שימוש. בית המשפט קבע, כי לנתבעים רישיון משתמע לשימוש בקרקע, הניתן לביטול בכל עת, והגשת התביעה מהווה שלילה כזו. לפיכך, התובעת לא הייתה זכאית לדמי שימוש בגין התקופה שקדמה להגשת התביעה. המחלוקת על חלקה 126 נסבה לשאלה האם התובעת זכאית לתשלום דמי שימוש עבור שטח חלקה זו, שהעירייה הייתה בבעלותה והשתמשה בו ללא תשלום אגרות. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי היא הבעלים של חלק בחלקה זו והיא זכאית לדמי שימוש בגין השימוש שעשתה העירייה באדמתה. חלקים מחלקות 47 ו-50 הופקעו על ידי הנתבעים. התובעת תבעה פיצויי הפקעה מלאים החל מהמטר הראשון של הקרקע שהופקעה. הנתבעים טענו כי הם מחויבים לשלם פיצויים רק בגין קרקע שהופקעה מעבר ל-40% משטח החלקה, כפי שמתיר חוק התכנון והבניה ללא תשלום פיצויים. בית המשפט הסכים עם התובעת, בקובעו כי יש להחיל את הפסיקה הרלוונטית, הקובעת פיצוי מלא בגין הפקעה חלקית שאינה משביחה את יתרת הקרקע, להשגת הרמוניה שיפוטית בדיני ההפקעות. לפיכך, התובעת הייתה זכאית לפיצויי הפקעה בגין הפקעת חלקות 47 ו-50 מהמטר הראשון. סכומי דמי השימוש ופיצויי ההפקעה היו אמורים להיות משולמים על ידי הנתבעים לתובע, כמפורט בחוות דעת המומחה.