ע"פ 501/81

תקציר

בית המשפט העליון בחן את הרשעתם של שמעון חיון ואברהם אבו-חצירא בשוד, שהתבססו במידה רבה על ראיות נסיבתיות, ובפרט על הודעתו של חיון המפלילה את אבו-חצירא לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. בית המשפט הדגיש את חשיבות הזהירות כאשר מסיקים את אשמתו של נאשם מהצהרותיו הכוזבות. ראיות נסיבתיות, אף שהן נתונות לשיקול דעתו של בית המשפט, צריכות להיבחן באמצעות השכל הישר. בית המשפט קבע כי סעיף 10א חל על עדים שאינם מעורבים בעבירה וכן על שותפים, המאפשר שימוש בהתבטאויות של נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט, אם התקיימו תנאים מסוימים, נגד נאשמים שותפים. השופטת מ' בן-פורת חלקה על כך, וטענה כי כאשר שותף אומר אמירה המפלילה אחר, נדרשת זהירות מיוחדת, ובאופן אידיאלי, יש לבחון אמירות כאלה ללא הגבלות, תוך שקילת הטיות אפשריות הנובעות מאינטרס אישי במהלך משפטים תלויים ועומדים. דעת הרוב דחתה את ערעורו של חיון, בהתחשב בראיות הנסיבתיות המספיקות להרשעתו. הראיות הנסיבתיות של אבו-חזירה נתמכות בהודעתו של חיון, הנחשבת קבילה לפי סעיף 10א. ד"ר ליבאי, המייצג את אבו-חצרה, טען כי התרת הודעתו של נאשם אחד כראיה נגד נאשם אחר מנוגדת לכללים המסורתיים האוסרים עדות שמיעה, וטען כי סעיף 10א לא נועד לגבור על כך. עם זאת, בית המשפט לא ראה פגם בשימוש בהודעתו של חיון, בהתחשב בהתקיימותם של התנאים. למרות החשש מלחץ שישפיע על עדויות הנאשמים ועל הגינות המשפט, הרוב פסק בעד השארת הרשעתו של אבו-חזירה עם הקלה קלה בעונשו, ואילו התנגדותו של בן-פורת הדגישה את הסיכון לעוול ללא אמצעי הגנה נאותים. ההחלטה הסופית אישרה את פסקי דינו של בית המשפט המחוזי תוך קיצור קל של משך המאסר שנגזר על אבו-חזירה בגין מאסר על תנאי, בהתאם להמלצותיו של השופט י' כהן.