ע"א 2124/08

תקציר

בפסק דין זה מאריך בית המשפט את המועד האחרון להגשת ערעור, ככל שהמערער זקוק לו, למועד הגשת הערעור בפועל, שהוא תשעה ימים לאחר המועד המקורי. זאת, בתגובה לטענה בדבר מועד מתן פסק הדין הקודם, ולאחר מכן מועד הגשת הערעור. פסק הדין המקורי חייב את המערערת ואת המשיב השותף לפצות את התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעבודה, כאשר חלקו של המערער בחבות נקבע על ידי בית המשפט. הן המערערת והן המשיבה המשותפת שלחו הודעות לצדדים שלישיים, לרבות חברות ביטוח, אשר נדחו. פסק הדין הורה על ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי מסך הפיצויים המגיעים לתובע, כולל הצמדה וריבית ממועד פסק הדין. בעקבות פסק דין שהוגש על ידי בא כוח התובע וקבע את הסכום שיש לנכות מהביטוח הלאומי, אישר בית משפט קמא את פסק דינו וביקש להגישו מחדש לחתימה, דבר שהמערערת התנגדה לו, בקובעו כי פסק הדין אינו תואם את פסק הדין שכן הוא אינו כולל הצמדה וריבית על הפיצוי של NSI. בית משפט קמא הסכים עם המערערת וביקש פסק דין מתוקן, שניתן כעבור שבועיים. המערערת טענה כי יש לחשב את מועד הגשת הערעור ממועד פסק הדין המתוקן, שכן היא למעשה תיקנה את פסק הדין הקודם. המבטחים טענו כי פסק הדין המתוקן משקף רק את פסק הדין המקורי, ולכן יש להותיר את מועד הערעור על כנו. בית המשפט מצדד במבטחים וקובע כי אף שפסק הדין אכן תוקן, מהות פסק הדין נותרה בעינה. עם זאת, בית המשפט בוחר להאריך את המועד, בעיקר משום שערעור שהגיש המשיב השותף באותו תיק תלוי ועומד, והמבטחים יצטרכו להתייחס לאותן שאלות, בין אם ערעורו של המערער יידחה ובין אם לאו. עוד מציין בית המשפט כי המערערת לא טענה תחילה להארכת מועד על בסיס הערעור התלוי ועומד, ולפיכך מורה למערערת לשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין, ללא קשר לתוצאת הערעור.