עת"מ 44118-09-17

תקציר

העותר ביקש להיות מוכר כשוכר ממשיך של דירה ציבורית לאחר פטירת אמו, הדייר החוזי, על מנת להשלים את הליך רכישת הדירה האמורה. ועדת המשיב החליטה כי העותר לא התגורר עם אמו בפרקי הזמן הנדרשים כנדרש בחוק הדיור הציבורי, ועל כן הוא אינו זכאי למעמד של "דייר ממשיך", ואף אינו זכאי לרכוש את הדירה. העותר טען כי אכן התגורר עם אמו בתקופות הנדרשות וערער על החלטת הוועדה. בית המשפט בחן את המסגרת הנורמטיבית המסדירה את הדיור הציבורי ואת זכויותיהם של דיירים ממשיכים. על פי חוק הדיור הציבורי, דייר ממשיך הוא קרוב משפחה של דייר חוזי שנפטר או מי שעבר למוסד סיעודי, שהתגורר עמו תקופה מסוימת בסמוך לפני מותו או מעבר דירה. אדם כזה עשוי להיות זכאי להמשיך להתגורר בדירה הציבורית או לרכוש אותה. החוק קובע פרקי זמן שונים לביסוס מעמדו של דייר ממשיך. בית המשפט מצא כי העותר לא הביא ראיות מספיקות להוכחת מגורים עם אמו בתקופה הנדרשת של ארבע שנים שקדמו לפטירתה, כנדרש בחוק הדיור הציבורי. מראיות המשיב, לרבות דוחות בדיקה תקופתיים ותצהירים חתומים על ידי המנוח, עולה כי העותר לא התגורר עם אמו ברציפות בתקופה הרלוונטית. טענותיו וראיותיו של העותר, לרבות תצהירי שכניה של אמו ותצהירו שלו, לא היו משכנעים דיים כדי לגבור על ראיות המשיב. יתרה מכך, בית המשפט ציין כי הליך הרכישה לא הושלם על ידי המנוח, ולכן אין חוזה מחייב לרכישת הדירה. מאחר שהעותר לא ביסס את זכותו להיחשב כדייר ממשיך, לא היה לו בסיס לרשת את זכותה של אמו לרכוש את הדירה. בית המשפט הדגיש את חשיבות העמידה בדרישות החוק לזכויות דיור ציבורי, בשל אופיו המוגבל של משאב זה, והגיע למסקנה כי החלטת המשיב סבירה ומבוססת. משכך, נדחתה העתירה, והחלטת המשיב לשלול מהעותרת מעמד של דייר ממשיך וזכות לרכוש את הדירה נשמרה.